לצלוח את הים בשלום, כיצד?

בפרשת "בשלח" בני ישראל עוברים את ים סוף, בהנהגת משה רבנו.

כיצד נעבור גם אנו את הים בשלום?

"הנותן בים דרך"

שמיים פרוסים מעל. תחתם משתרע הים הגדול, על כל משבריו וגליו, ובתווך על פני הים מיטלטלת האניה עמוסת הנוסעים וגדושת הסחורה. אניה זו חודשים רבים ושנים ארוכות השקיעו בה מיטב המומחים את חכמתם וכשרונותיהם על מנת שתוכל לעבור בשלום את המים האדירים על גליהם, משבריהם, הרוחות והסלעים המזדמנים אליהם.

אך בזאת לא די, גם מנהיג מינו לה לספינה, מנהיג דגול אשר יהיה מסוגל להובילה בבטחה למחוז חפצה. אחריות גדולה מונחת על קברניט האניה, ימים רבים למד הוא את המלאכה על מנת שיוכל לעמוד בתפקיד הגדול הדורש אחריות ומיומנות רבה, אולם עם כל ההכנה הרבה הנדרשת ממנו לפני ביצוע המשימה, הרי שבשעת מעשה צריך הוא בכל רגע ובכל דקה להבין ולהפעיל את שיקול דעתו לפי המצב, כדי להנהיג את הספינה בשלום ליעדה.

ועם כל זאת כידוע לכולנו, לפעמים לא מועילה כל החכמה כי אם לצעוק לה' לתשועה והצלה כדי להגיע לחוף מבטחים ולהנצל מהמים הרבים ומכל המפגעים המזדמנים ליורדי הימים.

בפרשתנו פרשת בשלח מתואר מצבם של ישראל על ים סוף עת סגר עליהם המדבר מכל הצדדים ולא נותר להם אלא לצעוק אל ה'.

אומר להם משה רבנו: "ה' ילחם… ואתם תחרישון" (שמות יד, יד)

אומר רבי נתן בליקוטי הלכות: "כמו שבים הגשמי אי אפשר לכנס בו מריבוי מים השוטפים, ואי אפשר לעבור עליו כי אם על ידי אניות העשויים בחכמה ובאמנות גדול, וגם צריכין מנהיג הספינה, שידע היטב איך להנהיג הספינה… ועיקר שלמות החכמה אי אפשר ללמדו איך יטה וינהיג… בכל עת כפי הסיבה והזמן, רק צריך להבין בעצמו… ולפעמים מתגבר הרוח סערה עד שאין מועיל שום חכמה, כי אם לצעוק אל השם, כמו כן ממש ברוחניות, למי שרוצה לכנוס לים החכמה, שאי אפשר לכנוס בו כי אם על ידי צדיקים אמיתיים, שהם בחינת 'יורדי הים באניות וכו" וצריכין מנהיג אמיתי שידע כל הדרכים והנתיבות שבים החכמה, בבחינת 'הנותן בים דרך', ויעשה אניות בחכמה ואמנות נפלא לעבור ולשוט עליהם בים החכמה…"

מסביר רבי נתן שלהכנס לים החכמה ולהתקדם ברוחניות בעבודת ה', צריך לשם כך להתקרב לצדיק אמיתי, שהוא כמו מנהיג הספינה, היודע בכל עת ובכל דקה, כיצד לנהוג כדי להביא את הספינה ליעדה, כך הצדיק יודע את הדרכים המתאימות לכל אחד ובכל זמן להתקדם ברוחניות בתוך ים החכמה.

אולם לזה זוכים על ידי בחינת שתיקה, כמו שאמר משה רבנו לעם ישראל: 'ה' ילחם… ואתם תחרישון'. שעם ישראל זכו לעבור את ים סוף בהנהגת משה רבנו, על ידי שלא שאלו קושיות וחקירות אלא שתקו והאמינו באמונה שלמה, במה שאמר להם משה רבנו בשם ה'.

וכמו שזכו לצלוח את הים הגשמי ולעבור אותו בשלום, כך גם ברוחניות זכו להארה גדולה ולהתגלות הדעת כמו שאמרו חז"ל: 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים'.

בכך ששתקו עם ישראל ולא הרהרו אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא – זו היתה האתערותא דלתתא שלהם, שלכן זכו שעמדה להם זכות אבות וזכות יוסף הצדיק, לעבור את הים בשלום.

על כן עלינו ללמוד מכך שאל לנו להכנס לקושיות ולתירוצים המתעוררים בכל עת, מכיוון שהאמת נעדרת וקשה לדעת היכן היא מצויה מריבוי הדעות והמחלוקות, הקיימות אפילו בין תלמידי חכמים, כי יש אנשים הטועים וחושבים שמכיוון שתמוה בעיניהם מדוע יש מחלוקת בין הצדיקים ומדוע הצדיק נוהג כך ולא אחרת וכד', אז הם מחליטים שלא כדאי להתקרב בכלל לצדיק, אך אין זה נכון, אמנם קשה למצוא ולדעת היכן האמת, אך לשם כך צריך את בחינת השתיקה, לשתוק ולצפות לישועת ה'…

ועל ידי זה יבער ליבנו, נצעק ונתפלל לה' בהשתוקקות מעומק הלב, עד שה' יאיר את לבנו ויורנו את הדרך הנכונה, ואת הנתיב בו נצעד, אשר בו נגיע אל יעדנו בשלום.

וה' יאיר נתיבתנו בכח צדיקי האמת ויורנו את דרכיו לחיים טובים ולשלום, בין בגשמיות בין ברוחניות, אכי"ר.

בני ישראל יוצאים ממצרים בחיפזון

בפסח, יוצאים עם ישראל ממצרים במהירות, אפילו צידה לא עשו להם, מה המסר אלינו?

נפתח במקרה מן המציאות

לאחר תהליך של מחשבות והתלבטויות, הבינה טליה, ללא כל ספק, מה עליה לעשות כדי להתקדם בעבודת ה', ולהפסיק עם הדרכים הלא טובות בהן הלכה עד עתה. היא ידעה שכדי לממש זאת, עליה לעזוב את מקום עבודתה הנוכחי תכף ומיד, כי לולי כן – לא תצליח להמלט ממצבה ולהתעלות בעבודת ה'.

מה תעשה? האמנם אכן יש לזנוח את מקור הפרנסה במקרה כזה?

גם נאוה הגיעה למסקנה דומה, אך במקרה שלה מוכרחה היא לעקור ממקום מגוריה, אשר בו החברה אינה מתאימה לשאיפותיה הרוחניות. האמנם נדרשת ממנה מסירות נפש גדולה כזו?

גם טליה וגם נאוה, מרגישות שאם יתמהמהו במחשבות וחשבונות, יפסידו את האור הרוחני שזרח עליהן זה עתה, וח"ו ירד המסך שוב, ומי יודע מתי ייפתח.

נתבונן בתורה ונראה מה אכן נדרש מאתנו לעשות.

אומר הפסוק בפרשת יציאת מצרים: "וגם צידה לא עשו להם" (שמות י"ב, ל"ט).

אומר רבי נתן בליקוטי הלכות:

"'וגם צידה לא עשו להם' – בחינת פסח ויציאת מצרים, ישנה בכל אדם ובכל זמן, כי כל אחד ואחד, כל זמן שהוא משוקע בתאוות והבלי העולם הזה, זה בחינת גלות מצרים כידוע".

                                                                                                       ("ליקוטי הלכות", שמות)

מסביר לנו רבי נתן שבעצם כל אדם בכל זמן נמצא בבחינת גלות מצרים, בכך שהוא שקוע בתאוות והבלי העולם הזה. ובכך יש דרגות, כי יש אנשים ששקועים כל כך בתאוות ובחטאים ועוונות, עד ששום תוכחה ומוסר אינם מצליחים להוציא אותם ממצבם.

אך גם לאדם כזה שדברי תורה, תוכחה ומוסר לא מועילים, בכל אופן גם לו יש תקנה, כי הקדוש ברוך הוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח, ועל כן הקדוש ברוך הוא שולח לו לפעמים התנוצצות גדולה והתעוררות גדולה בליבו לשוב לה' יתברך.

וזה בחינת כרוזא דלעלא – כרוז מלמעלה, כי ההתעוררות באה לו מלמעלה, משמים ממש, שפתאום מאיר לו אור גדול ומעורר אותו לשוב בתשובה, בלי שדברי תוכחה או מוסר השפיעו עליו.

אך מה צריך האדם לעשות ברגע שהוא מרגיש התעוררות כזו?

מיד צריך לזרוק את כל התאוות ולברוח מהן בלי שום חשבונות, כי אם יתחיל לחשוב, איך יחזור בתשובה ומה יעשה וכו', בינתיים ההתעוררות עלולה לחלוף, ח"ו, והוא עלול לשוב לסורו, מכיוון שהוא נמצא במצב של שקיעה ברע ובלבולים גדולים.

אך אם יברח מיד מהמקום שהוא נמצא, בלי חשבונות, בלי להביט לאחוריו, אלא מיד ירוץ קדימה לעבודת ה', עם ההתעוררות שבאה לו, אזי יצליח לצאת מהמצב הירוד שלו.

וזה בחינת פסח, כשיצאו ישראל ממצרים, היה הדבר בחיפזון גדול ובלי להתמהמה, עד שאפילו צידה לא עשו להם, אלא יצאו למדבר, בלי אוכל וצידה מתאימה לדרך ארוכה כזו. כי אם היו מתמהמהים אפילו מעט, היו ח"ו נשארים שקועים שם.

לכן עלינו לדעת, שברגע שיש לאדם התעוררות לשוב בתשובה או להתקדם בעבודת ה', צריך לקיים זאת מיד בחיפזון ובלי חשבונות, אפילו לא לחשוב על פרנסה. כמו שכאשר אדם נמצא בסכנה, שרודפים אחריו מחבלים וגזלנים או חיות רעות, הוא אינו חושב על פרנסה וצידה ורכוש, אלא מיד בורח על נפשו ונמלט, כך צריך גם להתייחס לסכנה רוחנית, לברוח ולהמלט מיד, כאשר יש הזדמנות והארה מלמעלה – ולא לעשות שום חשבונות של פרנסה או משפחה וכדומה, ולהשען על ה', שהוא ידאג לו בכל העניינים הגשמיים.

כאשר יעשה האדם מסירות נפש זו ויברח מהעוונות והתאוות, מובטח לו שיזכה לסיוע משמיים, כמו שעם ישראל יצאו ממצרים ללא צידה וזכו להתפרנס מן השמים, בכל זמן שהותם במדבר.

וה' יעזרנו לתפוס את ההארות הנשלחות אלינו מלמעלה ולברוח מן התאוות והדרכים הלא טובות ולהמלט מיד לעבודת ה' בלי חשבונות.

ויעזרנו הקב"ה ויספק כל צרכנו בריווח ובנחת, אכי"ר.

פחד וחרדה בעקבות המצב, לשם מה?

פרשת השבוע "וארא" מגלה לנו, מה תפקיד הפחד, ואיך לנתב אותו לתועלת.

המאורעות הקורים בארצנו, גורמים לאנשים רבים פחדים וחרדות, אשר לפעמים אף גורמים לשתק את האדם ומונעים ממנו לתפקד כפי שצריך.

מדוע משתלטים הפחדים על האדם? לשם מה הפחד, היראה והחרדה, הרי לכאורה הפחד עצמו לא מועיל במאומה?

נתבונן בפרשה ונראה מה תפקידו של הפחד, ואיזו תועלת עשויה לצמוח ממנו.

אומר הפסוק בפרשתנו פרשת וארא: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה'…" (שמות ט, ל)

אומר רבי נתן בליקוטי הלכות:

"כל עיקר בריאת העולם היה בשביל לגלות יראתו ומלכותו ( של ה' ), כמו שכתוב 'בראשית ברא אלוקים' וכו'. וכל הניסים והנפלאות והאותות נוראות, שעשה ה' יתברך במצרים ועל הים וכו', הכל היה כדי לגלות יראתו ומלכותו, כמו שכתוב 'למען תדע כי לה' הארץ' וכתוב 'למען ספר שמי בכל הארץ', … כמו שכתוב 'ליראה את ה' הנכבד והנורא הזה' וכו' וכתיב: 'ויראו גויים את שם ה' וכו", וכתוב 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'".

                                                                                                       (ליקוטי הלכות, שמות)

מסביר רבי נתן שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי לגלות מלכותו, ושייראו – יפחדו ממנו, כי היראה בחינת מלכות, כמו מלך שעיקר מלכותו היא שיראתו והפחד ממנו מוטלים על כל נתיניו המצויים תחת ממשלתו.

לכן עשה הקדוש ברוך הוא אותות ומופתים במצרים, כדי לגלות את מלכותו ואת שמו, שהוא שליט ומלך על העולם, ושיפחדו ממנו וזה יגרום להם לשמוע בקולו.

הקדוש ברוך הוא גם מבטיח לעם ישראל, שאם ישמעו בקול ה', ילמדו תורה ויקיימו את המצוות, אז יראו כל הגויים ששם ה' נקרא עליהם ויפחדו מהם ולא יעזו להציק להם.

וממשיך רבי נתן ואומר:

"ופרעה כשלא רצה להכניע את עצמו ולקבל עול יראתו על ידי האותות והמופתים כתוב בו: 'ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון את ה', ובישראל כתיב: 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה'.

כי כל המכות והיסורין שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, הכל היה מבחינת יראות הנפולות, שמשם כל הצרות והדינים רחמנא ליצלן.

וה' יתברך שולח על האדם פחדים של יסורים ומכות וכיוצא, כדי שיתבונן על ידי זה אליו יתברך, כדי שיעלה כל היראות הנפולות לשורשן, דהיינו ליראה אותו יתברך.

כמו שכתוב: 'הכרתי גויים נשמו פינותם, אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר וכו", (הפירוש: שה' מכרית את הגויים והופך את המקום שלהם לשומם) והמצרים שהיו קשי עורף ולא רצו להכניע עצמן ליראתו יתברך, על כן הביא עליהם ה' יתברך בכל פעם מכות משונות, כדי לעוררם בכל פעם שידעו מי המכה אותם ויראו ממנו וישלחו את ישראל, והם הקשו עורפם והכבידו ליבם ולא רצו להודות על האמת. והביא עליהם על ידי זה בכל פעם עוד מכות רבות וגדולות".

                                                                                                                                 (שם)

מסביר רבי נתן, שמטרת כל הפחדים והייסורים והצרות שבאים על האדם, היא כדי לעורר אותו לפחד מה' יתברך, שיקח את הפחד והרעדה שהוא מרגיש, ובמקום לפחד מהסיבה עצמה – יכוון את הפחד ליראה ופחד מהקדוש ברוך הוא, שהוא מסובב כל הסיבות והוא בעצם הביא את הדבר הזה הגורם לפחד. ואז כאשר אדם יפנה את הפחד והיראה כלפי בורא העולם, ויתחזק ביראת שמים ובהתאם לכך ישפר את מעשיו, אז יתבטלו ממנו כל הצרות הגורמות לו לפחדים.

גם המכות והייסורים שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, היו כדי להביא אותם לפחד מהקדוש ברוך הוא, ולדעת כי ה' הוא השולט בעולם, ולשחרר את עם ישראל מהעבדות כדי שיעבדו את ה'. וכל עוד הכבידו המצרים ליבם והקשו עורפם ולא פחדו מה', המשיך הקדוש ברוך הוא להביא עליהם עוד צרות ועוד ייסורים מפחידים.

ונתבונן בהמשך דברי רבי נתן:

"אבל לישראל היה טובה גדולה כל זה, כי על ידי כל מכה ומכה שהביא ה' יתברך על המצרים וישראל ניצולו ממנה, הכירו בכל פעם אותו יתברך ביותר וקיבלו עליהם עול יראתו ומלכותו כמו שכתוב: 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה".

                                                                                                                                 (שם)

לעומת המצרים, שהקשו עורפם ולא פחדו מה' ולכן ספגו עוד מכות, עם ישראל בראותם את המכות שהפליא ה' במצרים, ואיך ה' מציל אותם מן המכות, למרות שהם חיים בתוך המצרים, למדו מכך ליראה את ה'. ויראתם ואמונתם בה' התחזקה יותר.

על כן עלינו לדעת כי אין מקום כלל וכלל לפחד משום דבר בעולם. וכאשר נופל על האדם פחד מכל סיבה שהיא, עליו לדעת כי פחד זה בא לו במטרה להביא אותו ליראה מה'. וכאשר יעלה את כל פחדיו ליראה מה' לבדו, הרי שיתבטלו ממנו כל הפחדים וכל הייסורים, שהרי מטרתם היא אך ורק להביא את האדם ליראת ה', ללימוד תורתו ושמירת מצוותיו.

ויהי רצון שה' יצילנו מכל צרה וצוקה ומכל פחד ודאגה, ונזכה ליראה את ה' כל הימים ולעובדו בלבב שלם. אכי"ר.

איך הכל מתהפך לטובה בבת אחת

מפרשת ויגש

ישועה ברגע קטון

בפרשתינו פרשת "ויגש" רואים אנו איך הכל מתהפך לטובה ברגע אחד.

בתחילת הפרשה נמצאים השבטים – בני יעקב בשפל המדרגה. יעקב אבינו הסתלקה ממנו רוח הקודש, כבר שנים רבות, מאז שאבד יוסף. יוסף איננו נמצא. הם מואשמים בריגול ואח"כ בגניבה. מושל מצרים מדבר עימם קשות ורוצה לקחת את בנימין לעבד ובכלל מצב הרעב שהם נתונים בו בארצם וזקוקים לחסדי מושל מצרים. ואז הם שבים בתשובה ומבינים שהכל בא להם בגלל מכירת יוסף.

וברגע אחד, כשיוסף מתגלה אליהם, מתהפך הכל לטובה.

הם הופכים להיות משפחתו החביבה של מושל מצרים, יוסף חוזר אליהם, בנימין כמובן ניצל מגזירת העבדות ועוד מקבל מתנות יתרות על כל אחיו. רוח יעקב שבה אליו עם הבשורה הטובה וכל משפחת יעקב עוברת למצרים, שם מצוי להם המזון וכל צרכיהם בשפע.

כך יהיה גם בגאולה השלימה שתבוא פתאום וברגע אחד ישתנה הכל לטובה. בנביא מובא לנו פסוק המתאר כיצד הקב"ה עזב את עמ"י כביכול וברגע אחד גואל אותם ברחמים גדולים. וכך אומר הפסוק: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיהו נד, ז).

וניתן למצוא בפסוק זה רמז לפרשתינו.

"ברגע" – ר"ת: באו רצו גנב עבד. "קטון" – כשרצו לקחת את בנימין הקטן שבאחים לעבד כביכול על גניבת הגביע.

אז – "עזבתיך" ר"ת: עת זכרו במעשם תלו ישר כולם – האחים הבינו שהדבר תלוי במעשם שמכרו את יוסף.

"וברחמים גדולים אקבצך" – "אקבצך" ר"ת: אז קבלם בתשובה צדיק כִּלכל.

הקב"ה קיבל תשובתם ויעקב הצדיק ירד למצרים, שם כלכל אותו יוסף וימיו נהפכו לטובה.

לכן צריך כל אחד לדעת, שבאיזה מצב שהוא נמצא, בין בגשמיות בין ברוחניות, יכול הכל להתהפך לטובה ובפרט אם ישפר את הנקודה שבגינה באה עליו הצרה וכך אמר ר"נ: "ויגש אליו יהודה – הם בחינת כלל ישראל… שהם ניגשים אל יוסף, בחינת הצדיק האמת ושבים בתשובה על מכירתו."

מכאן לומדים שיש לשוב בתשובה בעיקר על פגם אמונת חכמים, כפי שהאחים מכרו את יוסף, שהוא בבחינת צדיק האמת שחלקו עליו וברגע שחזרו על כך בתשובה, התגלה להם יוסף ונתן להם את העצה האמיתית, שעל ידה נושעו.

ה' יזכנו להוושע בתשועת עולמים, ויקוים בנו הנאמר בהפטרה:

"כה אמר ה', הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים… ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ… ומלך אחד יהיה לכולם למלך… ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד." (יחזקאל לז, כא-כב).

חג הסוכות חג שמח מבית מלוכה

מהי הסוכה, ומה היא מלמדת אותנו על כל יציאותינו מהבית במשך השנה?

"קדושת הסוכה בחינת ענני כבוד"

ימים של ערב חג, עם ישראל לשבטיו ולגווניו מצוי בימים אלו ברחובה של עיר, ותר אחר צרכי החג. מי בחיפושיו אחר בשר ושאר מעדנים, ומי בתורו אחר בגדי חג או תכשיטים בהם יקיים מצוות "ושמחת בחגך". מרובים צרכי עמך ישראל בערבי חגים: מצוות החג והידוריהן, סוכה נאה על כל הכרוך בה, לולב נאה ושאר מינים, ועוד כהנה וכהנה בהם מתחדש הקהל הקדוש לכבוד ימי שמחתנו.

גם ליאורה מסתובבת ביום שכזה בין החנויות והדוכנים השונים. בבית טרחה היא והכינה רשימת קניות לכבוד המועד, אך לאכזבתה עדיין לא מחקה דבר אחד מן הרשימה, וכעת מסתובבת היא מתוסכלת וחושבת לעצמה: 'חבל שיצאתי היום לקניות, עבודה רבה מחכה לי בביתי ואני מכלה את זמני וכוחי לריק. כל מה שרציתי לרכוש לא עולה בידי, כאן החנות משום מה סגורה ושם לא מצאתי את הדגם המבוקש. פה המחיר יקר מדי ושם אזל לגמרי מן השוק'. ליאורה מחליטה להניח לקניות לעת עתה, לצעוד לתחנה המובילה לביתה, כשהרגשה חמצמצה של החמצה מלווה אותה. האמנם אכן כל נסיעתה הייתה "סתם"? האם כילתה זמנה וכוחה לחינם?

קדושת הסוכה ממשיכה קדושה עליונה לכל יציאותינו לחוץ

אומר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות", ומובא באוצר היראה, סוכות:

"על ידי קדושת הסוכה הקדושה, אנו ממשיכין עלינו קדושה עליונה שגם בכל השנה כולה, בכל עת שיוצאין מהבית לחוץ – הן לפי שעה קלה, הן כשיוצאין באיזה דרך ממש, קרוב או רחוק – שאז יגן עלינו קדושת הסוכה, שהוא בחינת ענני כבוד שהגנו על ישראל בעת שהלכו בדרך במדבר, שעל ידי זה יהיה הדרך והטלטול שיוצאין חוץ מהבית לפעמים, יהיה הכל לטובה, היינו שיזכה על ידי זה שיתחדש לטובה קדושת מוחו ודעתו, שרק בשביל זה מסבב ה' יתברך עם האדם שיצטרך לפעמים להטלטל בדרכים…"

מסביר ר' נתן שלפעמים מוכרח האדם לצאת ולהטלטל בדרכים בשביל לחדש את מוחו ודעתו, ובעת שזקוק האדם לחידוש המוחין, מסבב ה' יתברך שיצטרך האדם לצאת מביתו, ועל ידי כך מתחדשת לטובה קדושת מוחו ודעתו.

ולכן אין להצטער כאשר הזדמן לאדם להטלטל בדרכים, אף אם לא השיג את מבוקשו, אלא ידע שהדבר מאת ה' והוא מסובב הסיבות לטובתו.

אולם, כידוע כל יציאה מן הבית בחזקת סכנה היא. סכנה גשמית כמאמר: "כל הדרכים בחזקת סכנה", וגם סכנה רוחנית לקדושתו של האדם, שמא יתקל במראות ובקולות שאינם טהורים. מה העצה לכך?

אומר ר' נתן – המגן שלנו בהליכתנו בדרך, הוא קדושת הסוכה. בחג הסוכות אנו יוצאים מן הבית לחוץ, בקדושתה של מצוות הסוכה, ובכך מקדשים אנו את כל יציאותינו מן הבית לחוץ, שתמיד כאשר נהיה בדרכים, תלווה אותנו קדושת הסוכה ותגן עלינו כשם שהגנו ענני הכבוד על עם ישראל בלכתם בדרך במדבר, ובכך יהיו יציאותינו מן הבית לטובה בלבד, כמוסבר למעלה, ויהי רצון שנפיק את כל התועלת ביציאתינו מביתינו הן גשמית והן רוחנית, וה' יצליח דרכנו וישמרנו, אכי"ר.

קדושת הסוכה – מקדשת את ביתנו מחדש

לא רק שאת החוץ מקדשת הסוכה הקדושה, אלא אף ביתנו מתקדש מחדש בכל שנה על ידי מצוות סוכה. אומר ר' נתן:

"בסוכות יוצאין מביתו ונכנסין לסוכה. ואחר כך בשמיני עצרת ובשמחת תורה, חוזרין משם לביתו ואז מסיימין ומתחילין התורה מחדש. כי ביתו של אדם נמשך קדושתו מהתורה, שמתחלת בבי"ת דבראשית, ובכל שנה אנו צריכין לחדש קדושת ביתנו כמו שאנו מחדשים את התורה בכל שנה, שמסיימין ומתחילין אותה מחדש, כנ"ל. על כן יוצאין מהבית ונכנסין לסוכה, שהיא בחינת היקף ענני הכבוד, שמשם שורש התורה… כדי להמשיך משם התחדשות התורה והתחדשות קדושת ביתו מחדש, ועל כן בשמיני עצרת או בשמחת תורה שמסיימין התורה ומתחילין אותה מחדש, אז חוזרין מהסוכה להבית כי כבר נתחדש קדושת ביתו על ידי שנכנסנו לסוכה שהיא בחינת ענני כבוד שהם שורש התורה כנ"ל".

(לקוטי הלכות, מובא באוצר היראה, סוכות)

מסביר לנו ר' נתן כי הקדושה בביתנו נמשכת מן התורה. התורה מתחילה באות בי"ת של בראשית, וּבֵּית מלשון בַּיִת. וכשם שבשמחת תורה אנו מסיימים ומתחילים את התורה מחדש, כך צריכים אנו לחדש גם את קדושת ביתנו. כיצד נעשית התחדשות זו?

בחג הסוכות אנו יוצאים מהבית ונכנסים לסוכה, שהיא בחינת ענני כבוד שהקיפו את עם ישראל במדבר, שם הם התקדשו בקדושת התורה שניתנה להם בסיני בהליכתם בארץ לא זרועה, מוגנים על ידי העננים.

וביציאה זו לסוכה, שהיא בחינת ענני כבוד, אנו מושכים התחדשות התורה, שמסיימים אותה ומתחילים מחדש בשמחת תורה. ולכן חוזרים בחג שמחת תורה לביתנו, כי בהתחדשות קדושת התורה – אנו מחדשים את קדושת ביתנו, ולכן אנו יכולים לחזור לביתנו שכבר התקדש מחדש. ויהי רצון שיהא ביתנו מלא תורה וקדושה, אשר ישפיעו עלינו לטובה בעבודת ה' כל הימים, אכי"ר.

יום הכפורים בבית המקדש

מה נלמד מכך על עצמנו?

רבי נתן בהסבר, מדוע נבחרים השעירים ביום הכיפורים ע"י גורל?

וכיצד זה קשור להחלטות שלנו בחיי היום יום?

"גורל אחד לה'"

"ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל…לעזאזל" (פרשת אחרי, מתוך עבודת כהן גדול ביום כיפור).

בימים בהם שכן המקדש, כבוד בירושלים הבנויה, התכונן חננאל לעלות לבית המקדש. לצורך כך ניגש אל העדר ובחר מן הצאן, כבש תמים ומשובח להביאו מתנה לקרבן על גבי המזבח בעת יעלה הוא להראות בבית הבחירה. בהגיעו ירושלימה פגש חננאל עם רב, אשר באו לקראת יום הכיפורים הקדוש לעיר הקודש והמקדש כדי לחזות בעבודת הקודש של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ביום בו הוא נכנס לפני ולפנים.

בעיצומו של היום הקדוש עת נבחרו שני שעירי עיזים לחטאת, מתבונן חננאל ורואה שבניגוד לשאר הקרבנות בהם ניתן לאדם לבחור איזה קרבן יעלה על המזבח, כשם שבחר גם הוא את מתנתו, כאן ניתן הדבר בידי שמים: הכהן נותן גורלות על שני השעירים, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. מדוע לא יבחר הכהן בעצמו איזה מן השעירים יעלה לה' ואיזה ישולח לארץ גזירה? מדוע נעשה הדבר על ידי גורל?

בחינת הגורל שמשליך עצמו על ה' יתברך

אומר רבי נתן בלקוטי הלכות:

"על שני השעירים גורלות: לפעמים מתגברים העוונות כל כך עד שאי אפשר בשום אופן לתת עצה בנפשו, כי עצתו חלוקה מאד, וכמו שצעק דוד: 'עד אנה אשית עצות בנפשי' (תהלים) ואז זהו בעצמו עיקר העצה, לצעוק לה' יתברך… ולהשליך כל יהבו על ה' יתברך ולסמוך עליו יתברך לבד.

וזה כמו בחינת גורל שמשליך עצתו על ה' יתברך בבחינת 'אתה תומיך… גורלי' (תהלים) וכתיב: 'בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו', וזה בחינת הגורל של יום כיפור שמחמת ריבוי עוונות של כל השנה, שהיו צריכים להתוודות אז על השעיר לעזאזל, מחמת זה היה קשה לברר האמת איזה לה' ואיזה לעזאזל כי אם על ידי הגורל, ועל ידי זה דייקא נתברר עצה אמיתית".

(לקוטי הלכות,פר' אחרי)

מסביר לנו כאן ר' נתן שאמנם ניתן לאדם כח הבחירה והוא יכול לבחור מה לעשות וכיצד לנהוג, אולם במקרים רבים אנו רואים שאדם אינו יודע לשית עצות בנפשו, ברגע ראשון הוא מחליט דבר אחד ובמשנהו מחליף לאחר, בין אם זה בבחירת דבר מסוים שרוצה לרוכשו, בין אם זה בהחלטה כיצד לפעול בנושא מסוים וכדומה. מדוע קורה דבר זה? מדוע קשה להגיע לעצה הנכונה? אומר לנו ר' נתן שהדבר נובע מריבוי העוונות שמתגברים על האדם. ומה העצה לזה? העצה לצעוק לה' יתברך כמו שצעק דוד המלך, ולבקש מה' שהוא ינחה אותו בדרך הנכונה ויתן בלבו את העצה המתאימה.

כשאדם עושה כך, הרי שאינו סומך על כח בחירתו הוא, אלא משליך יהבו על ה' יתברך וסומך רק עליו. וזה בבחינת גורל. בגורל אין בחירה לאדם, הגורל נקבע משמים – מה' יתברך.

ולכן ביום הכיפורים מחמת ריבוי העוונות, שמתוודים עליהם ביום הכיפורים על השעיר לעזאזל, לכן הבחירה איזה שעיר ילך לה' ואיזה ישולח לעזאזל, נקבעה על פי גורל מאת ה', וזו היתה העצה האמיתית שהתבררה משמים.

לכן נשים יקרות נדע, כי העצה היעוצה היא, בשעה שאין אנו יודעות מה להחליט ומה לעשות, נפנה לה' בצעקה מלבנו, ויכולה להיות זאת גם צעקה חרישית ולאו דווקא בקול גדול, ונבקש מה' ונסמוך עליו שיורנו את הדרך הנכונה, וכך נגיע בעזרת ה' להחלטה הטובה ביותר.

וה' יתקננו בעצה טובה מלפנינו וינחנו בארץ מישור למען שמו ויכפר כל עוונותינו, אכי"ר.

שנה טובה מאתר בית מלוכה

ראש השנה – בריאת העולם מחדש

ראש השנה.  כל הקהל הקדוש עומד בבית הכנסת, שומע את תקיעות השופר: תקיעה, שברים, תרועה, מתפלל ומכריז "זה היום תחילת מעשיך" – 

כי בכל ראש השנה נבנה העולם מחדש, לאחר שנחרב על ידי העוונות והחטאים.

אומר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (אוצר היראה, ראש השנה) שכאשר אדם חוטא ועובר על מצוות ה',

הוא מחריב את העולם, ומחזיר אותו למצב שלפני בריאת העולם.     

לפני בריאת העולם היה העולם בכח. ובבריאת העולם הוציא הקב"ה את הבריאה מהכח אל הפועל ע"י שנתן חיות של קדושה בנבראים.

כאשר אדם חוטא מסתלקת אותה קדושה, ואז מסתלקת החיות.

אך אין זה חורבן שאין לו תקנה, כי  כשאדם עושה תשובה ומתחרט על חטאיו, הרי שהוא בונה את העולם מחדש.

אומר רבי נתן: "וזה בחינת ראש השנה, שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה, וצריכין להוציא הבריאה מכח אל הפועל, על ידי התשובה והחרטה בעצמה.

וממשיך רבי נתן ומסביר, שעל זה מרמזים קולות השופר, שהן קולות של גניחות ויללות.

שכל אחד גונח ומילל על הפגמים שפגם בחטאיו.

רק שהספק הוא, אם עיקר התשובה והחרטה צריכים להיות על מה שפגם במחשבה, שזה עיקר התחלת החטא, ועל זה צריך קולות של גניחת הלב, שאלו הקולות של השברים, בחינת לב נשבר.

או אם עיקר התשובה והחרטה הוא על המעשים, שהוציא את המעשים הרעים מהכח אל הפועל ממש, שעל זה צריכין קולות של יללה ממש, שהם בחינת קולות התרועה.

לכן אמרו חז"ל לתקוע  את כל הסוגים:

תשר"ת – תקיעה, שברים, תרועה ,תקיעה-  תוקעים לתקן את מה שפגמו במעשה ובמחשבה ביחד, שאלו העבירות במזיד, שאדם עשה מעשה בכוונה, מתוך מחשבה.

תש"ת- תקיעה, שברים, תקיעה – תוקעים לתקן את הפגמים במחשבה, את המחשבות הרעות, שלא באו לידי מעשה.

תר"ת – תקיעה, תרועה, תקיעה – תוקעים לתקן את פגם המעשים שהיו בלי מחשבה, שאלו החטאים בשגגה.

וכל התיקונים האלו של התשובה ושל תקיעת השופר, מוציאים את הבריאה מהכח אל הפועל ובונים את העולם מחדש.

לכן עלינו לשמוח שה' נתן לנו הזדמנות לתקן ולבנות מחדש את מה שהחרבנו בחטאינו.

ויהי רצון שנזכה בשנה הבעל"ט להתחדשות בעבודת ה' בשמחה ומרוב כל.

שנה טובה ומתוקה לך ולכל עם ישראל.

שלום חברה יקרה

מה למדנו מפרשת "וילך"? רבי נתן בהסבר על השאלה הנפוצה : איך אדע לאיזה רב להתקרב?

בס"ד

משפחת כהן, ב"ה התקרבה ליהדות, והתחזקה בשמירת תורה ומצוות.

כל בני המשפחה הרגישו תענוג גדול והתלהבות, ליישם את מה שלמדו ואת מה שהתחדש להם בקיום מצוות התורה.

לכן רצו להתקרב לרב צדיק, שידריך אותם ויעזור להם להעלות ולהתרומם בעבודת ה', ויפשוט את כל ספיקותיהם.

אך קשה היה להם למצוא לעצמם רב, שיורה להם את דרכם, מכיון שנוכחו לדעת שישנם הבדלי השקפה והבדלי מנהגים בין הרבנים ובין הקהילות השונות של החרדים לדבר ה'.

חשבו בני המשפחה לעצמם: 'אם בין הצדיקים והגדולים יש חילוקי דעות, אולי מוטב, שננסה להסתדר לבד'.

אומר הפסוק בפרשתינו פרשת וילך: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא…" (דברים, ל"א, י"ח)

אומר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות": "עיקר כל הגאולות, הם ע"י משה, שהוא הדעת, שהוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור, שהוא בחינת משה… אבל מחמת קלקול הדור נתעלמין המוחין ועל ידי זה נסתר ונתעלם הדעת של הצדיק האמת בכמה הסתרות שבתוך ההסתרות… והעיקר ע"י עוצם המחלוקת והקטגוריה שבין התלמידי חכמים בעצמן…" ("ליקוטי הלכות", וילך)

אומר לנו כאן רבי נתן, שהגאולה היא ע"י הדעת, וכדי לקבל את הדעת האמיתית עלינו להתקרב לצדיקי אמת ותלמידיהם.

אבל יכול אדם לשאול, איך אדע למי להתקרב, כאשר בין הצדיקים עצמם יש מחלוקות, אולי מוטב שאסתדר לבדי?

עונה על כך רבי נתן, שמצב זה הוא הסתרה שבתוך ההסתרה כמו שאומר הפסוק: "ואנכי הסתר אסתיר…" וזה עלול לגרום שאדם לא יתקרב לצדיקים.

וממשיך רבי נתן ואומר: "…אם היה מבין כל אחד ורואה בדעתו מיד, עוצם האמת וגדולת מעלתם וצידקתם ואיך הוא יכול לזכות לכל טוב אמיתי ונצחי על ידם, בודאי היה הולך ורץ על ידיו ועל רגליו להתקרב אליהם… אך מחמת שהאמת נתעלם ונסתר מאד מאד ורבו החולקים… עד שמכניסים בלב כל החפצים להתקרב כמה וכמה קושיות… ובזה תלוי כל בחירתו…"

מסביר רבי נתן שעל ידי התקרבות לצדיקים, יכול אדם להגיע לכל טוב אמיתי וניצחי, אבל גם את זה נתן הקב"ה לכח הבחירה שבאדם. שהדבר לא יהיה ברור מיהו הצדיק שאליו כדאי להתקרב, כדי שאדם יעשה זאת מבחירה חופשית. ואם יש לו ספיקות למי להתקרב, שיצעק ויתפלל על זה לה', וישתדל לקדש את עצמו, ואז הקב"ה יכוון אותו לדרך הנכונה.

ה' יזכנו להתקרב לצדיקים אמיתיים ותלמידיהם ולזכות ע"י זה לכל הטוב האמיתי והניצחי אכי"ר.

נשים יקרות – נקודה מן הפרשה

פרשת משפטים

אימא קנתה לאילה צבעים חדשים. אילה שמחה מאד והודתה לאמה בפנים קורנות. אולם מה רבה הייתה האכזבה, כאשר למחרת הצבע האדום לא נמצא.

"כיצד אוכל לצבוע בדף העבודה שלי?" פנתה אילה לאמה. האם משתוממת ומתפלאת: "מה פשר השאלה, הרי רק אתמול קופסת צבעים חדשה קבלת?" ובכלל חושבת האם לעצמה: 'אילה מרבה לאבד את חפציה: 'פעם אלו הקוקיות שאובדות ובפעם אחרת המדבקות. לעיתים נעלמים מכשירי הכתיבה ולפעמים הכדור וחבל הקפיצה. האם מחויבת אני לספק לילדה בכל פעם חפצים חדשים תמורת אלו הנאבדים?'

נתבונן בפרשת משפטים, בה מפורטים דיני השומרים:

"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אל האלוקים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ " (שמות כ"ב, ו-ז)

ועוד פסוקים נוספים מופיעים בפרשה הדנים בעניין השומרים השונים ומחויבותם.

מדינים אלו אנו לומדים כי על האדם לעשות כל השתדלות שבידו לשמירה על חפצים המופקדים אצלו, רק לאחר שעשה השומר את המיטב והמירב  המוטל עליו, פטור הוא במקרה שאין זו אשמתו וכדו'.

אומר רבי נתן:

"עיקר שמירת הממון והחפצים של האדם, הוא ע"י האמונה, שצריכים להאמין שהכול רק מהשם יתברך , ולא בכוח יגבר איש ועל ידי זה נשמר הממון והחפצים מכל ההזקות  שאין ביד האדם לשמור מהם" (ליקוטי הלכות)

מדברים אלו מובן כי בכח האמונה בה', נשמר האדם מנזקים שאין בידו לשמור מהם. אך מכאן גם לומדים אנו, שהאדם מחויב לשמור את חפציו מכל נזק עד כמה שידו מגעת ואחרי שעשה את השתדלותו עליו לבטוח בה'.

על כן עלינו לחנך את ילדינו לשמור על חפציהם. לשם כך יש לתת בידיהם עצות וכלים להצליח בכך. כגון: לחנך את הילד להשיב את הצבעים לתיק מיד בסיום השימוש ולא להשאירם על השולחן או על הרצפה וכד'.

בנוסף לייחד לכל אחד מבני הבית, מגירה אישית בה מניח הוא את חפציו, וכך  יש לו מקום בו יוכל למוצאם בקלות בעת הצורך.

אולם למרות זאת עלינו לדעת כי ישנם נזקים שאין ביד האדם לשמור מהם. ולכן צריך אמונה. בכוח האמונה שכל מה שיש לנו הוא מאת ה' והוא השומר עלינו ועל רכושנו, נינצל מנזקים שאינם תלויים בנו.

דבר זה צריך ללמד גם את ילדינו.

אחר שחינכנו את הילדים לשמירת חפציהם ונתנו להם כלים והדרכה כיצד לעשות זאת, עלינו להסביר להם שאין לפחד יותר מדי ולדאוג ממקרים העלולים לבא, אלא עלינו להאמין בה' שנתן לנו הכול והוא גם השומר עלינו ועל חפצינו. בכוח אמונה זו נינצל מכל נזק.

יהי רצון שיעזרנו ה' לעשות את המוטל עלינו בשלמות  והוא יתברך השומר עמו ישראל לעד, ישמור עלינו ועל כל אשר לנו תמיד, אכי"ר .