עוגת גבינה, גלידה או פיצה? אילו מעדנים חלביים את מכינה לחג השבועות?

רוצה לדעת מהו סוד מנהג מאכלי חלב בחג השבועות?

אומר רבי נתן : ("אוצר היראה" – אכילה)
"כל עבודת התורה ומצוות הקדושים הכל בשביל בירורים לברר הטוב מן הרע.
ויש שני  מיני ברורים:
היינו הברור שאנו מבררים ע"י המצוות ומעשים טובים שלנו.

ויש עוד ברור אחר שהוא, מה שה' יתברך בעצמו, כביכול, עוסק בזה לברר הטוב מהרע.

ושני ברורים אלו הם בחינות אתערותא דלתתא  ואתערותא דלעילא, ובאמת שניהם אחד.

כי בהתעוררות מלמטה מתעורר למעלה. וכן כל כח ההתעוררות מלמטה שלנו, הוא הכל ע"י ה' יתברך בעצמו, כי "מי הקדימני ואשלם".

ושני הבחינות אלו, איך הם מתקבצים ומתחברים כאחד, ואעפ"כ הם שני מיני ברורים – זה אי אפשר להבין ולהשיג בזה העולם, כי זה סוד החקירה של הידיעה והבחירה…

ושני מיני ברורים אלו הם בחינת בשר וחלב. כי הבשר נתברר ונתתקן על ידי אתערותא דלתתא שלנו, שהוא ע"י תיקוני השחיטה וכיוצא.

ותיקון ובירור החלב הוא ע"י ה' יתברך בעצמו, כביכול, שמברר הטוב מהרע, ע"י כל הולדה והולדה, שעל ידי זה דם נעכר ונעשה חלב. ועל כן אסור לחברם כאחד…

ומחמת שכל עבודתינו בזה העולם, הכל כלול משני ברורים הנ"ל, ודיקא ע"י שאנו נזהרין מלחברם כאחד, היינו שלא ליכנוס בהם להשיג ולהבין איך הם נכללים כאחד.

וזה כלל קבלת התורה. על כן בשבועות נוהגין לאכול מאכלי חלב ואח"כ בשר, להורות שאנו נזהרין מלחבר שני הבחינות הנ"ל כאחד, שהם בחינת בשר בחלב".

מסביר לנו רבי נתן בדברים אלו, שכל הפעולות הטובות שנעשות בעולם, בין כאלה שהן לכאורה גשמיות ובין פעולות שהן רוחניות ממש כגון: תורה ומצוות. כולן בירורים של הטוב מהרע.

ויש שני סוגים בירורים:
בירור אחד: הבירור שאנו בני האדם עושים בבחינת אתערותא דלתתא ע"י קיום התורה והמצוות אנו מבררים בכך את הטוב מהרע. בירור זה נמשל לאכילת הבשר, שכן הבשר לצורך אכילתו צריך הכנה ותיקון ע"י מעשינו, החל בשחיטת הבהמה או העוף, דרך ההכשרה על כל שלביה וכלה בבישול הבשר בדרכים שונות.

הבירור השני: בירור שעושה הקב"ה בעצמו לברר הטוב מן הרע, שזה בחינת אתערותא דלעילא. כי הקב"ה בעצמו מתקן את הבריאה כל הזמן ומברר הטוב מהרע, עד לתיקונו השלם של העולם. בירור זה נמשל לאכילת חלב. כי הכנת החלב לאכילה נעשה ע"י הקב"ה בעצמו, שדם נעכר ונעשה חלב ואנו מקבלים את החלב מוכן לאכילה מיידית, ללא צורך של התערבות מצידנו.

ושתי בחינות אלו: הבחינה האחת של התיקונים שאנו עושים בעולם ע"י תורתנו ומצוותנו. והשניה התיקונים שעושה הקב"ה בעצמו, אינם יכולים להיות מושגים בשכלנו בעולם הזה.

כי זה סוד החקירה של הידיעה והבחירה. שמצד אחד הקב"ה יודע מה יעשה האדם בעתיד. אולם מצד שני, יש לאדם את כל הבחירה, לבחור כרצונו בטוב או חלילה ברע. ואסור לנו לנסות להבין כיצד מתקיימות בחינות אלו יחד, כי ענין זה גבוה מאד. אינו נקלט במושגים של העולם הזה, בשכלנו האנושי.

לכן לקראת חג השבועות, בניגוד לשאר החגים, טורחות אנו הנשים להכין גם מאכלי חלב משובחים וגם מאכלי בשר עריבים ולאכול אותם בחג בהפרדה כהלכה. כדי להראות שאנו מקבלים עלינו את התורה בשלמות, ללא חקירות כלל. ואיננו מערבים בין שני סוגי הבירורים של הטוב והרע הרמוזים בהכנת הבשר והחלב, המשולים לבירור הטוב מהרע ע"י אתערותא דלתתא ואתערותא דלעלא.

וה' יזכנו לקבל את התורה בשלמות ולזכות לקיים את התורה ומצוותיה בכוחותינו אנו, ע"י סיוע ממרומים. אכי"ר.

שלום נשים יקרות

האתר התחדש והתעדכן לכבוד חודש אייר.

אתן מוזמנות להיכנס ולהנות

שלום חברה יקרה.

הנך מוזמנת להיכנס לאתר ולקרוא את המאמרים המיוחדים שהעלנו לכבוד חודש ניסן.

בברכת חג פסח כשר ושמח

ושנזכה בקרוב לעלות לבית המקדש בגאולה השלמה שתבוא בב"א.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה הכל אחד

שעת ארוחת הערב הגיעה, הילדים ישובים סביב השולחן במטבח ואמא מגישה להם את מזונם.

"מה תרצה לאכול שמוליק?", שואלת היא את הבכור, "חביתה, ביצה קשה או עין?", שמוליק בוחר ב"עין" ולאחריו כל אחיו ואחיותיו איש איש, בתורו מקבלים את הביצה המוכנה, באופן האהוב עליהם. כי אכן הביצה מרכיב חשוב ומצוי הוא בארוחות רבות ולא רק כאשר היא נאכלת כשלעצמה, אלא גם בתבשילים ובמאפים שונים היא תופסת מקום נכבד.

הבה נעיין בדברי רבי נתן ונראה מהו סודה של הביצה?

מובא ב"אוצר היראה": "מבואר בתיקונים, שביצים הם מארי מקרא… ומחמת שבמקרא היינו בתורה שבכתב, יש גם לעכו"ם איזה אחיזה, כי הם יכולים גם-כן לעסוק בה, ועיקר היתרון של ישראל הוא בבחינת תורה שבע"פ, ששם אין לעכו"ם אחיזה כלל, ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל, שהביצים אין להם סימני-טהרה בברור" ("ליקוטי הלכות").

מסביר רבי נתן שהביצה, המרמזת על התורה שבכתב – התנ"ך, אין לה סימני-טהרה ואי-אפשר לדעת אם הביצה כשרה היא אם לאו, אלא רק כאשר ידוע לנו שביצה זו מקורה מעוף טהור, כגון: מתרנגולת, שהיא עצמה מותרת באכילה, אזי גם הביצה שלה מותרת באכילה.

אמנם התורה ניתנה לעם ישראל. אך כידוע גם הגויים מאמינים הם בתורה שבכתב – בתנ"ך, ולומדים אותו ומסבירין אותו לפי דעותיהם ודרכיהם הרעות. אולם היתרון של עם-ישראל, שרק להם נמסרה התורה שבעל פה. וכידוע שלמותה של התורה שבכתב, רק כאשר מפרשים אותה ע"י התורה שבע"פ שנמסרה לנו, ע"י חכמי ישראל מדור לדור, מזמן משה רבינו.

ולכן העופות הטהורים שמרמזים על נפשות ישראל, לא נכתבו סימניהם בתורה ונאכלים הם עפ"י מסורת שעוברת מדור לדור, המעבירה מאב לבנו ומאם לביתה מהם העופות הטהורים, המותרים באכילה. מסורת זו היא מהתורה שבע"פ שנמסרה אך ורק לעם ישראל מפה לפה ומדור לדור. והביצים שמרמזים על תורה שבכתב, אי אפשר להכיר בהם כלל בין טמא לטהור, אם לא שידוע בברור שמקורם מעוף טהור. כך התורה שבכתב, האור האמיתי שלה מתגלה אך ורק ע"י התורה שבעל פה ובלי התורה שבע"פ, אפשר ח"ו, להגיע לפרושים מסולפים כפי שמפרשים הגויים ואומות העולם.

ויסוד התורה שבעל פה מבוסס על אמונת חכמים, אמונה במשה רבינו שקיבל את פירוש התורה שבע"פ, יחד עם התורה שבכתב ומסרו מדור לדור לחכמי ישראל.

זו היתה טעותו של קרח, כמובא בפרשתינו:

"ויקח קרח… ויקהלו על משה ואהרון" (במדבר ט"ז, א'-ג').

אומר רבי נתן: "אמרו רבותינו ז"ל שמחלוקת קרח היה ששאל: 'טלית שכולה תכלת חייבת בציצית', אמר לו 'הן'. התחיל משחק עליו: 'מה טלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטרה, קל וחומר' וכו'.

וכן שאל: 'בית מלא ספרים חייב במזוזה' וכו', כי קרח כפר בעיקר" (ליקו"ה – קרח).

כי בעצם מי שכופר בדברי רבותינו ז"ל כופר בתורה שבע"פ ובעצם כופר בכל התורה כולה, כי את פרטי המצוות שיש בהם סודות גדולים ועצומים אי-אפשר לדעת אלא ע"י התורה שבע"פ, ולכן צריך לקיים את כל המצוות דוקא כפי שקבלנו ממשה רבינו, שצריך לתלות את הציצית דוקא בכנפי הבגד ורק כך מקיים הוא את המצוה, ולא יועיל לו כלום אם ילבש טלית שכולה תכלת. וכן בשאר המצוות.

לכן עלינו לדעת שבכל מצוה ומצוה תלויים עולמות רבים. על כן צריך לקיים כל מצוה לפי כל פרטיה ודקדוקיה, שאותם קיבלנו בתורה שבע"פ בשלמות, ועל ידי זה נזכה שיאיר לנו אור המצוה באור גדול, אכי"ר.

אומר הפסוק בתהילים: "חבר אני לכל אשר יראוך"

אלישבע היא אשה צדיקה, לבושה מעיד עליה כי צנועה היא וכל הליכותיה עדינות ואצילות, מאז התוודעה אלישבע למעלתה הגדולה של ההתבודדות, הפכה זו להיות הנהגה קבועה שלה ובכך היא מוצאת את דרכה בעבודת ה'.

כשנשאלת אלישבע, מדוע לא תנסה למלא את מצברי נשמתה ע"י שמיעת שיעורי תורה, התקשרות לרבנית ולקהילה בה מתחזקות הנשים יחד ברוחניות. עונה היא כי מנסיונה ראתה כי בדרך זו רבה המכשלה, בדברי לשון הרע ושאר הנהגות שאינן ראויות ולכן החליטה כי את עבודת ה' שלה, תעשה לבדה בין כתלי ביתה ובהתבודדות בינה ובין קונה.

האם דרכה של אלישבע נכונה? או שמא בטעות יסודה?

אומר לנו הפסוק בפרשתנו פרשת קורח:

"ואנשים מבני ישראל… נשיאי עדה קריאי מועד אנשי-שם". (במדבר ט"ז, ב').

אומר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" ("ליקוטי הלכות", קרח): "'נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם', מי שרוצה לחוס על חייו ולהסתכל על התכלית למען ייטב לו לעד, צריך להשתדל בכל כוחו, שיהיה על כל פנים שכן לכל מקום שמוצא איזה קיבוץ של כשרים ויראי ה' המקורבים לצדיקי אמת, העוסקים לגשת אל הקודש ולהתפלל בכוונה ובכח וכו', כי צריכין להיזהר מאוד להיות נטפל לעושי מצווה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'קל וחומר שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה' וכו' וכמו שאמר דוד: 'חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פיקודיך'" (תהלים קי"ט, ס"ג).

למדים אנו מדברים אלו, שצריך האדם לקשר עצמו לקבוצה של אנשים כשרים ויראי ה', המקורבים לצדיקי אמת ויחד איתם לעבוד את ה' בתפילה בכוונה וכו'.

ומדגיש רבי נתן ואומר שדברים אלו אינם בגדר המלצה בלבד, שאפשר אולי להתקיים בלעדיהם, אין זאת אלא שהוא נוקט בלשון ברורה ביותר – "צריך להשתדל בכל כוחו" ובהמשך הוא מדגיש, "כי צריכין להיזהר מאוד להיות נטפל לעושי מצווה" וכו', כלומר שההתקשרות לחֶברה העוסקת יחד בעבודת ה' והחיבור לצדיקי אמת, תנאי הכרחי הוא, שאכן יצליח האדם להישאר איתן בעבודת ה' שלו ואף לעלות ולהתעלות.

אמנם בחברת בני אדם אכן גם הנסיונות רבים, לא להיכשל בעבירות שבין אדם לחברו ושהחברות תשמש מנוף לעבודת ה' ולא ח"ו תגרור ללהיפך. אולם עם זאת ממשיך רבי נתן ואומר: "כי אין ערך להעבודה שיעבוד האדם בעצמו, אפילו כל היום, אם הוא חלוק מיראי ה' האמיתיים, לנקודה טובה אחת שעושה כשמצטרף ומתחבר לקיבוץ היראים באמת, כי 'טוב לצדיק טוב לשכנו', כי כשמתחבר לקיבוץ הכשרים והיראים הוא בבחינת תוספת שכן אליהם, שעל ידי זה מתרבה ומתגדל בית התפילה אלפי אלפים וריבי רבבות לאין קץ."

                                                                                     (כמובא ב"ליקוטי מוהר"ן" ב' סימן ח')

מסביר לנו רבי נתן, שהערך של עבודת ה' שעושה האדם באופן יחידני, אפילו יעשה כל היום, אינו מגיע לערך נקודה אחת קטנה בעבודת ה', שעושה האדם כאשר הוא בחברת אנשים כשרים ויראי ה'. כי כל אדם שמצטרף לקבוצה וחבורה קדושה, שמקושרת לצדיקי אמת מוסיף נפשות רבות לקיבוץ הקדוש, שעל ידי זה מתרבים הטובות לעם ישראל.

ובאשר לסכנות הרוחניות הקיימות בחברה, צריכה אשה להיות עירנית ולדעת בכל דבר ועניין לנהוג לפי ההלכה. ולהתחבר אך ורק לנשים צדיקות ויראות ה'. ולהשתדל להשפיע מתכונותיה החיוביות על סביבתה ולא להיות מושפעת לרעה. ואם ניסתה וראתה שבחברה מסוימת אינה מתקדמת בעבודת ה', הפתרון אינו להסתגר בביתה ולהסתפק בהתבודדות בינה ובין קונה, אלא אדרבה להמשיך לחפש את המקום הנכון, את הרבנית המתאימה שבעזרתה תזכה לעלות ולהתעלות ואת החברות הראויות, ששאיפתן זהה לשאיפתה. ובדרך זו תזכה להתחזק ולהתרומם בעבודת ה' ולהרבות חיילים לקדושה, אכי"ר.

המדבר הפקר לכל ומה איתנו?

אומרים חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"

מרים עובדת במשרד גדול, במשך היום כולו, הומה המשרד לקוחות. ידיה של מרים עמוסות בעבודה רבה, עליה לשרת את הלקוחות הרבים בתשומת לב מרובה, ובד בבד להיות קשובה להוראות הממונים עליה. משעות הבוקר המוקדמות ועד הצהריים טרודה מרים בעבודתה ללא הפוגה, אף למנוחה קצרה לצורך אכילה או שתיה אינה מגיעה.

אך בזאת לא די, מרים ממורמרת למדי, כי בנוסף לעבודה השגרתית המתישה, היא מקבלת כל הזמן בקשות ודרישות לעשות מעל ומעבר לנדרש מתוקף תפקידה, כאשר כל אחד מבקש רק טובה כזו או אחרת ואך ורק בקשה קטנה וכביכול בלתי נחשבת כלל, אולם "אכין ורקין" אלה, מסתבר שלא באו אלא למעט מכוחה ולגזול משארית זמנה היקר של מרים. "אני מרגישה מותשת ובנוסף לכך גם מנוצלת, כאשר נאלצת אני להיעתר ולמלא משימות נוספות מעבר לנדרש ממני בתפקידי", אומרת מרים, ואינה יודעת כיצד תשתחרר מהמצב, בו היא מרגישה כמו עבד נרצע אשר כל אחד רשאי לדרוש ממנה דברים בניגוד לרצונה.

***

אומרת לנו התורה בפרשת במדבר, הנקראת תמיד לפני חג מתן תורה:

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד…" (במדבר א', א').

מסביר רבי נתן בליקוטי הלכות: "מה שקיבלו את התורה במדבר דייקא, כי בלא תורה נחשב כל העולם הפקר כמדבר והכל יכולין לשלוט בו חס ושלום…"

"… כי קודם קבלת התורה וכן כשעוזבין את התורה חס ושלום, אזי העולם חס ושלום בבחינת הפקר. כי עיקר קיום העולם הוא על ידי התורה, וישראל זכו בכל העולם ומלואו ע"י קבלת התורה ובשביל זה קיבלו ישראל את התורה במדבר…" ("ליקוטי הלכות" במדבר).

עפ"י דברים אלו אנו למדים, כי בלא התורה, העולם הפקר והכל יכולים לשלוט בו, כפי שקורה לא אחת, כאשר אישה מרגישה שכל אחד מרשה לעצמו לדרוש ממנה לעשות רצונו והיא כעבד נרצע, ואינה בת חורין לעשות כחפצה. אולם ידוע הדבר מה אומרים חז"ל על הפסוק: "והמכתב מכתב אלוקים… חרות על הלוחות" (שמות, ל"ב, ט"ז) "אל תקרא חָרות אלא חֵרות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

ומסביר מו"ר, מתי האדם בן חורין? כאשר העיסוק שלו הוא תורה – כאשר את המעשים שהוא עושה, עושה בכוונה לקיים את התורה ומצוותיה, אזי הדברים נעשים בשמחה וברצון כבן חורין אמיתי, מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ וכפיה.

כיצד אפשר שאותם המעשים ואותן הפעולות יהפכו לדברי תורה?

נחזור לדוגמא שהבאנו בתחילה – מרים היקרה! כאשר מקבלת את בקשה זו או אחרת לביצוע, שאינה בתוקף תפקידך. לסרב אינך יכולה, אולם באפשרותך לשנות את המטרה. במקום לחשוב כי את מנוצלת, חשבי איזה חסד את עושה, הרי במעשה זה חסכת מהזולת טרחה רבה, קיימת את מבוקשו וגרמת לו הקלה. מה טוב מזה, שתוך כדי עבודתך השוטפת, מתגלגלים לפתחך מעשי חסד כ"כ רבים, שאת בטרחה מועטת יחסית, בלי להתרוצץ ובלי להשקיע כסף או כוחות רבים, זוכה במעשים טובים ובגמילות חסדים.

הרי אישה מטופלת במשפחה ובילדים את, ואין באפשרותך לתרום מכוחך ומזמנך לנסוע למרחקים ולסעוד אנשים גלמודים ומסכנים, גם מזומנים מיותרים אין בכיסך לפזרם לכל דורש ומבקש. משמים מזמינים לך מצוות עד מקומך. אם תתייחסי כך לכל בקשה ותכווני לקיים בה את מצוות התורה, לגמול חסד עם כל בריה, הרי שהרגשת הניצול תתפוגג ואת מקומה תתפוס הרגשת אושר ושמחה אין קץ. במקום להרגיש שפחה של כולם, תרגישי בת חורין אמיתית, כי בדברי תורה את עוסקת וברצון ה' את פועלת.

ולכן נשות החיל היקרות, זכורנה עצה זו בכל פעולה ומעשה, להתכוון לעשות רצון ה' ומצוותיו לקיים, וכך תזכינה לחֵרות אמיתי השמורה, אך ורק למי שעוסק בתורה. אכי"ר.

עקשנות – "מקשה זהב טהור"

עדנה עומדת בחנות הבגדים, רוצה היא לרכוש לעצמה בגד חגיגי לעונת השמחות הקרבה ובאה.

כבר מזמן החליטה עדנה לשנות את סגנון לבושה לצנוע ועדין יותר. אולם כאשר היא נזכרת בקהל אותו תפגוש בשמחה הקרובה, מקבלת היא פיק ברכיים וחוזרת בה מהחלטותיה הטובות,

כי בטוחה היא שאחיותיה או חברותיה בהן תפגוש בשמחה המזדמנת, תפנינה אליה

אמירות עוקצניות שבכוחן להורידה מהתחזקות בעבודת ה׳ שהיא כה חפצה בה.

אומרת לנו התורה בפרשתינו בהעלותך: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה

היא" (במדבר ח׳ ד׳)

מסביר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות": "איתא בדברי רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן מ״ח)

שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע זאת,

שאי אפשר להיות איש ישראלי באמת כי אם ע"י עקשנות גדול, כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור. ואם לא יהיה עקשן גדול לבלי להניח על ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אי אפשר לו שישאר על עומדו, וזה עיקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל, כי ה' יתברך מתפאר מאד בהעזות והעקשנות של איש הישראלי, שמפילין אותו בכל פעם, והוא מתחזק בכל עת והוא עקשן גדול, ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן. וזה עיקר התפארותו יתברך בבחינת: 'תנו עוז לאלוקים על ישראל גאוותו'.

"עוז"- זה בחינת עזות ועקשנות של ישראל, שהם עזים וחזקים בעבודתן, שעל ידי זה עיקר קבלת

התורה, שהוא כלל ההתפארות, כמו שאמרו רבותינו ז״ל: 'מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין' (ביצה כ"ה).

על ידי זה "על ישראל גאוותו" דהיינו גאות והתפארות, כי זה עיקר התפארותו יתברך, וכמו

שכתוב: "כי תפארת עוזמו אתה" (תהילים פ"ט) כי עיקר ההתפארות הוא העזות והעקשנות".

ובכן עדנה יקרה, אכן בכדי שתוכלי לעמוד בהחלטתך החשובה, להתחזק בעבודת ה׳ ולשנות

את סגנון לבושך לצנוע יותר, עלייך להצטייד בהרבה עזות ועקשנות.

אמנם העזות והעקשנות מקובל להחשיבן כמידות מגונות, אולם בעבודת ה׳ הן הכרחיות.

שכן כדי לעמוד מול כל הסביבה הלועגת לך עלייך להצטייד בעזות דקדושה ולא להתבייש להיות

שונה מכולן ולעמוד איתנה מול המבטים והמילים הנשלחים לעברך. בנוסף הינך נדרשת להתמיד

בכך בעקשנות גדולה, למרות ההערות החוזרות ונשנות מצד אלו שאת כל כך מחבבת אותן

ומקושרת אליהן.

וממשיך רבי נתן ואומר: "וזה בחינת "וזה מעשה

המנורה מקשה זהב … " מעשה המנורה זה בחינת כלל

ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל ועל כן בנרות

המנורה היה עדות שה' יתברך אוהב את עמו ישראל

ומשרה שכינתו בהם … וכל אלו ההתפארות … אין

זוכין כי אם ע"י עקשנות גדול … וזה בחינת "וזה

מעשה המנורה מקשה זהב", "מקשה"- לשון עקשנות

שצריכין להיות עז וקשה בעבודת ה' בעקשנות גדול

מאד. וזהו: "עד ירכה עד פרחה מקשה היא" ….

דהיינו שכל הציורים והפרחים שבמנורה … שהוא

כלל ההתפארות של ישראל הכל זוכין ע"י עקשנות

דיקא … כל זה נעשה רק ע"י עקשנות בחינת 'עד

ירכה עד פרחה מקשה' וכו' שמתחילה ועד סוף צריכין

עקשנות ועזות גדול."

רואים אנו בדברים אלו, שעיקר ההתפארות והשראת השכינה של הקב״ה בישראל הוא ע"י

עקשנות בעבודת ה'.

ולכן עלינו לדעת שכאשר אנו מתעקשות להמשיך ולהתמיד בעבודת ה׳ ובהתחזקות שקבלנו על

עצמנו ועושות זאת בעזות גדולה, כנגד כל הסביבה, דוקא ע"י כך הקב"ה מתפאר בנו

ומשכין שכינתו בתוכנו. ומי אינה רוצה שה' יתברך יתפאר בה וישכין שכינתו עליה?

הרי השראת השכינה היא מקור כל הברכות והטובות שיכולות להיות, ומי אינה חפצה בכך?

לכן תפילתינו יהי רצון שנזכה לעזות ועקשנות דקדושה והקב"ה יתפאר בנו וישכין שכינתו

בתוכנו בבחינת "מעשה המנורה מקשה … "

כמו שאמרו רבותינו ז"ל על נר המערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל

אכי״ר.

ומדוע לפעמים נאלצים לרדוף את האויבים?

בפרשת בחוקותי מבטיח לנו הקדוש ברוך הוא:

 "אם בחוקותי תלכו …ונתתי שלום בארץ … ורדפתם את אויבכם … ורדפו מכם חמישה מאה …

ונפלו אויבכם לפניכם לחרב"  (ויקרא, כ"ו)

שואל רבי נתן ב"ליקוטי הלכות": " … כי לכאורה תמוה: מהו הבטחת הברכה הזאת

שירדפו את אויביהם, וכי זהו התכלית האמיתי של ישראל עם קדוש,

שירדפו את אויביהם ויפילו אותם בחרב, לנקום ולשפוך דם, חס ושלום?

הלא ה' יתברך, חפץ בשלום ומברך את עמו ישראל בשלום

והיה די בהבטחת 'ונתתי שלום בארץ' ולמה לנו לרדוף אחר

האויבים?" ("ליקוטי הלכות" – בחוקותי)

מעלה רבי נתן תמיהה על הבטחה זו.

מה הברכה בכך, שעם ישראל ירדפו אחר האויבים ויפילום בחרב? הלא עדיף היה, שלא יהיו מלחמות כלל ושקט ושלווה ישררו בארץ ולא יאלצו ישראל לשפוך דם אויביהם?

אלא עונה רבי נתן, שאין הכוונה למלחמה גשמית, בה רודפים אחר האויבים ומפילים אותם בחרב ברזל.

הכוונה היא למלחמה רוחנית. במלחמה זו רודפים אחר האויבים שאינם מכירים את ה׳.

ובכח החרב הרוחנית, שאלו התפילות והבקשות, מחזירים את האויבים למוטב ומקרבים אותם לאמת.

אומר הזוהר הקדוש, שכל העולם נברא כדי לדעת את ה'. ועם ישראל, שמכירים את ה׳ וקבלו את התורה הקדושה, הם נקראים אדם.

אולם אין זה מספיק שרק עם ישראל ישבו ויעסקו בעבודת ה' לבדם,

ושאר העולם יסתובבו ללא תכלית וללא דעת. אלא מצווים עם ישראל

לעסוק בישובו של עולם ולהכניס את הדעה האמיתית ואת ההכרה

בה' לכל באי עולם, שידעו כולם שה' הוא האלוקים.

ועל זה מבטיח לנו הקב"ה שנרדוף אחר האויבים, שאינם מאמינים בה', אבל לא בחרב ובכלי נשק מברזל. אלא נרבה בתפילות ובבקשות בפינו, עד שנזכה שישובו כולם לאמונה שה' הוא האלוקים, ויזכו כולם להאמין רק בו ולעובדו בלבב שלם.

                          

כל אחד רוצה חיים טובים, חיים שלוים ורגועים, שכל צרכיו ימולאו בנחת ובקלות ושום דבר לא יטריד את מנוחתו.

כיצד ניתן להגיע לחיים טובים כאלו ?

אומר הפסוק בפרשתינו: פרשת" אחרי": "… וכמעשה ארץ כנען…לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו"

(ויקרא יח', ג')

בפסוק זה מזהירה אותנו התורה שלא נלך בחוקות הגויים, שנתרחק מהאמונות וחכמות השקר שלהם ולא נלך אחר תאוותיהם.

אומר רבי נתן על פסוק זה: " 'ובחוקותיהם לא תלכו' – מי שיש לו אמונה שלמה בה' יתברך בשלמות, ויודע שהכל מה' יתברך בהשגחתו לבד, 'כי אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים' הוא חי חיים טובים תמיד…"("ליקוטי הלכות" – "אחרי")

מסביר רבי נתן שהעצה לחיות חיים טובים תמיד, הוא להאמין באמונה שלמה בה' יתברך.                                                                

מדוע מי שמאמין בה' יתברך באמונה שלמה, חייו טובים תמיד?

מכיוון שבאמונתו יודע הוא שהכל מאת ה'.  וה' יתברך משגיח עליו בהשגחה פרטית וכל מה שעושה ה' יתברך לטובה הוא עושה. אדם כזה חי חיים טובים, כי הוא מאמין ומרגיש שהכל טוב, כי הרי הכל מאת ה' והכל לטובה.

 לעומת זאת כאשר אדם מרגיש חיסרון כלשהו, כאשר אדם במצב שלא טוב לו, הרי זה מחיסרון באמונה כי אז הוא נכנס לחקירות ובלבולים מדוע ולמה קורה לו כך וכך ומחפש סיבות טבעיות לדבר, וחוקר אחר פתרונות בדרך הטבע, שכידוע ברוב המקרים אינם מצליחים, ואז מרגיש מתוסכל וממורמר  וחייו מלאים כעס ומכאוב.

אך אם אדם מאמין בה' ומאמין שה' עושה הכל לטובה, הרי שתמיד טוב לו, בין אם הוא נמצא במצב נוח ובין אם קשה לו, הוא סמוך ובטוח על ה'.

אין זה סותר שמוטל על האדם לעשות השתדלות לשפר את המצב, בין בדרכים גשמיות ובין בדרכים רוחניות שהן תשובה, תפילה וצדקה וקבלת עצה מצדיקי אמת. אולם לפני ותוך כדי שהוא עושה את ההשתדלות וכמובן גם אחר כך, לזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה והאדם עושה אך ורק השתדלות בלבד, אולם ההצלחה מאת ה' היא.

אדם שחי בהשקפה כזו, לא יבהל ולא יפול בדעתו מכל מיני מצבים שעוברים עליו, או מצרכים שחסרים לו, הוא יעשה את שלו והשאר ישליך על ה', באמונה שלמה וכך יחיה חיים טובים. לא יכעס – כי לא יאשים אף אחד בסביבה במצב אליו נקלע. ולא יתעצב, כי יאמין שהכל לטובה. ולא ידאג כי הכל גם יכול להשתנות לטובה ברגע אחד. כי ה' משפיל ומרומם ואין בידו מעצור מלהושיע. לכן עלינו לדעת שאת עיקר חיינו עלינו להשקיע בעבודת ה', בהתחזקות באמונה, בתורה ובהתקשרות לצדיקים.

וגם כאשר אנו עוסקים בעניינים גשמיים, עלינו לדעת כי לא הם אלה שיועילו לנו. אלא הכל מאת ה', ומה שאנו עוסקים ועושים, הרי זה לצורך תיקונים שונים שאנו צריכים לתקן, ופעולות שהקב"ה חפץ שנפעל בעולם. ויהי רצון שנזכה באמת לאמונה בה' יתברך וה' ימלא כל משאלותינו לטובה ולברכה ויזכנו לגאולה השלמה בקרוב אמן.

 

אומר לנו הפסוק בפרשת "מצורע": "ורחץ במים וטהר"

מסביר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" שהמים קדמו לבריאת העולם, כמו שכתוב בפרשת "בראשית": "והארץ היתה תוהו ובוהו ורוח אלוקים מרחפת על פני המים".

לכן כאשר אנו נוטלים ידיים או טובלים במים, אנו ממשיכים על עצמנו את האמונה, שה' ברא את העולם וחידש אותו, כמו שכתוב בתורה בפרשת בראשית. שזה הבסיס לכל עבודת ה' ולכל קיום התורה והמצוות.

בנוסף הנטילה והטבילה במים, גם מחברת אותנו לעתיד לבוא, שאז יהיה מה שמבטיח לנו הנביא בשם ה': "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". שכולם יכירו את ה' ויאמינו בו ויעבדו אותו, כמו שהמים מכסים את כל פני הים.

לכן כאשר אנו נוטלים ידיים או טובלים על פי ההלכה, אנו מטהרים את עצמנו ומתחברים לאמונה בה' ולידיעת ה',שהיא הבסיס לכל. וכן לימים הנפלאים שיבואו, שכולם יכירו בה' מקטן ועד גדול. שנזכה בב"א.