חברה יקרה, האם אנו חיים בדור של צרות ובעיות? או בדור של נסים ונפלאות?

יום חמישי – ניצה מתכוננת לשבת, היא מבריקה ומסדרת את ביתה לקראת המלכה ההולכת וקרבה, אולם לבישול המטעמים לשבת טרם הגיעה, ולא משום שלא היה סיפק בידה, אלא שלצערה ריקן המקרר וריקים הארונות, ולניצה אין עדיין את החומרים הדרושים להכנת המטעמים לשבת. ניצה מוטרדת מכך, אך מחזקת את בטחונה בה' שלא יעזוב אתה ואת משפחתה, ויזמן להם בחסדו הגדול את צרכי השבת.

ואכן הישועה הגיעה, אמנם לאחר שעות ארוכות של ציפייה, המתנה והתחזקות באמונה שאכן הישועה בוא תבוא, אך בסופו של דבר, היה לניצה את כל הדרוש לשבת ברווח, בשפע ובזמן המתאים בדיוק – לא מוקדם, אך גם לא מאוחר מדי, והיא זכתה לכבד את היום השביעי בכל טוב, כראוי לו.

זכו ניצה ומשפחתה באותו שבוע, לראות את ישועת ה' וחסדיו, עין בעין.

אולם בשבוע שאחר כך, שוב זקוקה היתה ניצה, למנה גדושה של התחזקות באמונה, עד ששוב זכתה וראתה את הישועה, כי הישועה השלמה, עדיין רחוקה היתה וטרם נפתח לניצה מקור פרנסה, אשר יספק לה את כל צרכה, באורח קבע, ביד רחבה.

כניצה, כך זוכה כל אחת ואחת, לראות ניסים ונפלאות שבכל יום, אשר משפיע לנו ה' יתברך ברוב טובו וחסדיו, אם זה בענייני הכלל או הפרט, בין בגשמיות, בין ברוחניות.

בגשמיות – עת רואים אנו שהקדוש ברוך הוא מציל אותנו, מדי יום ביומו, מאויבינו החורשים רעה עלינו, וכן מכל מיני מצבים הוא מושיענו ופודנו. וכן ברוחניות – נוכחים אנו לדעת כי בכל עת ועת, רבים מעם ישראל מתחזקים בתורה ובמצוות, ושבים לאבינו שבשמיים.

אולם מאידך, הישועה השלמה עדיין רחוקה, והאויבים עדיין מרימים ראש ומנסים את כוחם נגדנו, וכן כל שאר הבעיות למיניהן שאנו ל"ע שומעים חדשים לבקרים. וגם ברוחניות – חלק גדול מהיהודים עדיין רחוק מתורה ואמונה, או מקיים את המצוות לחצאין לשליש ולרביע.

ובכל אופן רבים החסדים שאנו זוכים להם מדי יום ביומו. אם כן, האם חיים אנו בדור של ישועות וחסדים גלויים, או שעדיין רחוקה מאד הישועה מלבוא?

אומר הפסוק בפרשנו פרשת "וירא" בעניין הליכת אברהם אבינו ע"ה, לעקידת יצחק:

"וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" (בראשית כ"ב, ד')

אומר ר' נתן ב"לקוטי הלכות":

"זה בחינת מה שכתוב באברהם אבינו 'וירא את המקום מרחוק' וכן אצל מרים 'ותתצב אחותו מרחוק', היינו שראו את הישועה שלמה סמוכה וקרובה מאד ומזומנת לבוא, אך אף על פי כן לעת עתה עדיין הדבר רחוק מאד, וצריכין עוד לצפות הרבה לישועתו יתברך ולחמלתו הגדולה, וכן הוא בכל דור בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות, כמבואר בפנים.

וגם עתה בדור הזה, אחר כל הישועות הגדולות, שזכינו ליציאת מצריים ולקבלת התורה ולכנוס לארץ ישראל ולבניין בית הבחירה, וכבר הראה לנו ה' יתברך התקרבות גדול ונפלא על ידי גדולי הצדיקים בני עליה שהיו בכל דור ונפלאותיהם אשר עשו, אף על פי כן הישועה השלמה רחוקה מאתנו עדיין מאד.

וכן להיפך, אחר כל החורבנות וההתרחקות רח"ל, אף על פי כן מי שמסתכל על האמת לאמיתו, רואה גם עתה ישועות ה' ונפלאות חסדיו בכל יום ובכל עת, כמו שכתוב 'על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת'.

ואפילו מי שאין לו דעת אמיתי לראות נפלאות חסדו וישועתו יתברך בכל יום, צריך על כל פנים להאמין בזה הרבה, שחסדיו יתברך מתחדשים עלינו בכל יום, וכמבואר במקום אחר, שזה כוונת הכתוב: 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', וכמו שתיקנו לנו חכמינו ז"ל לומר בכל יום כמה פעמים 'על ניסיך' וכו', וכיוצא הרבה.

אך אף על פי כן, כל הישועות עדיין הם בבחינת 'וירא את המקום מרחוק', שרואין הישועה בכל עת, אבל עדיין הוא רחוק מאד. ואף על פי כן אנו רואים הישועה בעינינו בכל עת…"

(לקוטי הלכות, וירא)

מסביר לנו רבי נתן בדברים אלו, שמצד אחד אנו רואים בעינינו ישועות רבות שעושה לנו הקדוש ברוך הוא בכל עת, בין בגשמיות שעוזר לנו ומצילנו בכל יום ויום, ובין ברוחניות שאנו מצליחים לקיים בכל יום ויום כמה מצוות, להתפלל ולעסוק בתורה, ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון.

אולם מצד שני, הכל בבחינת 'וירא את המקום מרחוק' וכמו שאומר הנביא 'מרחוק ה' נראה לי', כי הישועה השלמה רחוקה מאד, וכמה שאנו מתקרבים לעבודת ה', רחוקים אנו עדיין מאד מהשלמות האמיתית, וכמה שרואים אנו את חסדי ה' שבכל יום עמנו, בכל אופן הגאולה עדיין רחוקה.

אולם תפקידנו להתקרב דווקא בעת ההתרחקות, בשעה שישועת ה' נראית לנו רק מרחוק, כמו שכתוב בתהלים 'רחוק מישועתי דברי שאגתי', וכמו שכתוב על התורה הקדושה ב'אשת חיל': 'ממרחק תביא לחמה' – שצריך להתחזק בתורה דווקא כשהקדוש ברוך הוא נראה אלינו מרחוק, ולהתחזק ולהשאר על עומדנו במלחמתה של תורה בכל עת, ולדעת שכל עזרה שאנו מקבלים מהקדוש ברוך הוא היא אכן קיימת, אך מגיעה ממרחק גדול מאד.

ודווקא כאשר נדע עד כמה אנו רחוקים, נזכה להתקרבות, כמו שממשיך ר' נתן בדבריו:

"כי ההתרחקות תכלית ההתקרבות, כי כשיודע שהוא רחוק מאד, הוא דיקא זוכה להתקרב אליו יתברך בתכלית ההתקרבות; ותכף שהוא סובר שכבר קרוב הוא אל ה' יתברך, אז ידע שבוודאי הוא רחוק מאד ממנו יתברך…"

ולכן עלינו להתחזק ולהתקרב לה', אולם יחד עם זה לדעת שאנו עדיין רחוקים, וזה יביא אותנו להתקרבות נוספת, עד הישועה השלמה, שנזכה לה במהרה בימינו, אמן.

שלום לך חברה יקרה וחביבה

אשרייך על טירחתך והשקעתך הרבה, ברוחניות ובגשמיות, בימי החגים הקדושים שעברנו.

יהי רצון שתיזכי שהקדושה והשמחה של ימים נפלאים אלו תלווה אותך לכל השנה כולה.

אני מזמינה אותך, להיכנס לאתר "בית מלוכה" ולקבל את ימי השגרה הבעל"ט, עם תובנות מעניינות

מהמאמרים שהעלנו לימים אלו.

בברכת שנה טובה ושגרה ברוכה מלאת שלוה, שמחה והצלחה.

טובים השניים מן האחד

שושי בת הארבע, ילדה חמודה הלומדת בגן, רוצה מאד ששרי חברתה מהגן תבוא אליה לשחק אחה"צ ואכן לאחר נטילת רשות משתי האמהות, מגיעה שרי לביתה של שושי.

שושי מקבלת אותה בשמחה גלויה והשתיים משחקות, אך עד מהרה הופך המשחק העליז, לעליז פחות ואפילו לעצוב.

"שרי, את תעמדי פה ולא תזוזי, אני האמא ואני מחליטה", שומעת אמה של שושי את קולה המצווה של ביתה. "עכשיו תביאי לי את הבובה הזאת" ממשיכה שושי בפקודותיה. אמה של שושי מציצה לכיוון חדר הילדים ורואה את שרי המבוישת, עומדת בצד בחוסר אונים מוחלט ומצייתת לביתה.

"זה לא יפה, כך לא מתנהגים לאורחת" פונה האם לילדתה "תני לה את הבובה השניה ותשחקו יפה ביחד" היא מציעה.  אך שושי מתעקשת ועומדת על שלה.

האם מתלבטת: האם להתערב? האם לקחת את הבובה מביתה שושי ולתת לשרי המסכנה? הרי היא לא רוצה ששושי תרחיק מעל עצמה חברות בהתנהגות כזאת, הרי רק היא תהיה המפסידה, ויותר מכך היא אינה רוצה ששושי שלה תגדל לילדה שתלטנית ובלתי מתחשבת בזולת.

אברר מה קורה בגן, היא מחליטה, האם גם שם כך הוא המצב, שושי משתלטת ושרי מסכנה ומבוישת?

ואכן האם לא מתמהמהת ופונה אל הגננת מיד למחרת: "איך שושי שלי בגן?" היא מתעניינת. "איך משחקת היא עם חברותיה?" היא מבררת.

"שושי ילדה נהדרת, מקשיבה ומבינה את הנלמד ועושה בחריצות את כל המטלות המתבקשות" משיבה הגננת "אולם בנוגע למצבה החברתי, אכן זוהי נקודה כאובה, קשה לשושי בגן להתמודד בחברה, ובפרט שיש ילדה אחת, שמאד מציקה לה, לשושי, משתלטת עליה, קובעת לה מה לעשות ובמה לשחק.  ניסיתי בדרכים רבות לבוא לעזרתה, מציינת הגננת, אך עדיין אין שינוי משמעותי במצב.

למשמע הדברים נדהמה האם, הרי זהו מצב הפוך לגמרי ממה שחזתה אתמול בביתה, בעת ביקורה של שרי אצל ביתה, אז היתה שושי השתלטנית ושרי הכנועה. ולכם קוראים יקרים נגלה את הסוד שהאם לא ידעה, שהחברה השתלטנית מן הגן אינה אלא שרי בעצמה.

ובכן הורים יקרים, מהי המסקנה? מה נעשה כשאנו רואים מריבות ולכאורה חוסר צדק בין הילדים?

הנה בפרשתינו מסופר על מחלוקת קרח ועדתו שעוררו מריבה על משה רבנו.

"רב לכם בני לוי" –"כל העסקים שבעולם, הכל בשביל ברור האמת ועל כן "טובים השניים מן האחד", כי אי אפשר לברר האמת ע"י אחד לבדו… אך בשניים יכול להיות שלא תהיה ביניהם הכרעה וכל אחד יחזיק בדעתו ואז לא יוכל להתברר האמת וזה שסיים הכתוב: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" כי זה עיקר השלמות, כשיש הכרעה אמיתי בין השניים, עם השלישי המכריע ביניהם" (ליקוטי הלכות, קרח)

מכאן אנו למדים, שכאשר הילדים ביניהם רבים, אל לנו למהר ולהסיק מסקנות, מי הצודק ומי הרע, מי הנעשק ומי העושק וכמובן לא לנקוט עמדה כאשר

שומעים רק את אחד הצדדים או כאשר רואים רק פן אחד של הדברים. "כי אי אפשר לברר האמת ע"י האחד לבדו" ובכלל עדיף לא להתערב כלל במריבות, ובוודאי שלא לנסות לשנות בכח את הנעשה באותו רגע, אם לא כשיש חשש לסכנה.

מה שכן מאיתנו נדרש, הוא לתת לילדים השקפה לחיים וזה לאו דווקא בעת ההתרחשות עצמה, אלא אדרבה בזמן רגוע או דווקא לאחר מעשה טוב, לתת חיזוקים להתנהגות נאותה ולציין את ההפסד מהתנהגות שאינה ראויה, כגון: "זו מצוה גדולה לוותר לחברה ולתת לאורחת הרגשה נעימה", "כדאי לך שלחברתך יהיה נעים לבוא אליך שוב ושחברותיך יהנו לשחק איתך", "שימי לב, החברה נעלבת, כל אחד

אוהב שאומרים לו מילים טובות ולא מילים מעליבות" וכד'.

בדיבורים מעין אלו, אנו משדרים לילדים את ההתנהגות הנאותה המצופה מהם תמיד, אך איננו נכנסים רגשית למה שקורה ביניהם ולא מנסים לעצור את ההתנהגות השלילית הנגלית באותו רגע לעיננו באופן מיידי והחלטי, כי יתכן שאנו עדים רק לתמונה חלקית  ואיננו מפרשים את המציאות לגמרי נכון, כמו בדוגמא של שושי ושרי הנ"ל. ובנוסף תגובה נמהרת בלי שיקול דעת, אינה מביאה להשגת האפקט החינוכי הרצוי. מה שעלינו לעשות הוא, להקנות לילד כלים לעבוד על מידותיו ולהשתפר צעד אחר צעד, בהתאם להדרכה שאנו נותנים לו. ובעזרת ה' יפנים הילד את הנאמר לו ויגדל לתפארת, אהוב לשמים ואהוב לבריות. אכי"ר

בשבת זו יחול תאריך הולדתה של אימי מורתי ע"ה הרבנית רותי ז"ל. אמא כרות המואביה, אשר על שמה נקראה, הצטיינה באהבת תורה, אהבת חסד, צניעות, יראת שמים ודבקות במצוות ועמלה לחנך גם אותנו ילדיה לכך, יחד עם מסירותה ודאגתה בכל התחומים, לנו ולכל הסובבים אותה. מכרותיה ציינו שבפטירתה איבדו חברה מיוחדת. יהי רצון שנזכה ללמוד ממעשיה הטובים ותמליץ טוב בעדנו. אכי"ר.

למה יש לנו חשק לפעמים לדברים של מישהו אחר, ואיך מתמודדים עם זה?

אומרת התורה בפרשת קדושים: "לא תעשוק את רעך"(ויקרא י"ט, י"ג)

"אבא תקנה לי מטוס עם שלט" מבקש אבריימי מאביו. "היכן ראית מטוס עם שלט?" שואל אבא את אברימי, "לנתן יש מטוס עם שלט, אבא שלו קנה לו" משיב אברימי את התשובה הצפויה מראש.

שכן ילדים דרכם וטבעם שכל דבר אשר הם רואים אצל חבריהם רוצים הם לעצמם. עלינו ההורים מוטלת החובה לחנכם, שלא כל מה שיש לחבר, צריך להיות גם להם. ואדרבה, לכוון אותם להתבונן בכל החפצים היפים שיש להם, אשר יתכן מאוד שלחבריהם אין כמותם.

אולם, הבעיה הגדולה יותר היא, כאשר הילדים חומדים את החפץ עצמו השייך לחבר, ולפעמים גם אנו הגדולים משתוקקים לדבר שיש לזולת, מדוע זה קורה ואיך עלינו להתמודד עם זה?.

אומרת התורה בפרשת קדושים: "לא תעשוק את רעך ולא תגזול…"(ויקרא י"ט, י"ג)

אומר רבי נתן: "מה שכתוב: 'לא תעשוק את רעך'. 'רעך' דווקא, "בית רעך". 'רעך' דייקא, כי כל אחד יש לו חמדה לבית רעהו דווקא, היינו שהוא וחברו בשורש, כפי גילוי הנשמות, ומחמת שבגלגול ראשון היה זה הממון שלו וכיוצא בזה מכמה בחינות, מחמת שיש לו תאווה וחמדה לזה הבית והממון שהוא עכשיו של חברו, אבל התורה הזהירה אותנו על זה. כי אסור ליגע בשל חברו, אף על פי שהוא חברו ורעהו מצד הגלגול, אף על פי כן זה המשפט לאלוקים. וה' יתברך יודע תעלומות איך לסדר הממון והחפצים בכל דור ודור ואסור לגזול ולעשוק את חברו, ואפילו לחמוד הוא איסור חמור, רק צריכין להאמין בה' יתברך כי ישרים דרכי ה', ולקבל משפטו באהבה ולשמוח בחלקו אשר נתן לו ה'." (ליקוטי הלכות, קדושים)

מסביר לנו רבי נתן, שכאשר אדם חומד חפץ של חברו, אין זה מקרי, אלא הסיבה היא מכיוון שיש לו שייכות בחפץ זה על פי גלגולי הנשמות, אולם אף על פי כן אסור לו לחמוד אותו, כי כרגע במצב הנוכחי, רצון ה' שהחפץ יהיה של חברו, ועליו להאמין באמונה שלמה שכך זה טוב. ולכן גם את ילדינו עלינו לחנך, כי אסור לחמוד את חפצי חבריהם ולרצותם לעצמם. אלא על כל אחד לשמוח בחלקו, על כל הדברים הטובים שיש לו ויודה לה' על כך. ובזה אנו וגם ילדינו נצליח להתגבר על יצר החמדה ולהאמין בה' שהכול ממנו והכל לטובתנו.

וה' יעזרנו לשמוח בחלקנו ולחנך את ילדנו בשמחה, בדרך העולה בית אל, אכי"ר.

סודות מן המטבח- איזה בשר נקנה לכבוד החג?

ליל התקדש החג, כל המשפחה יושבת סביב השלחן הערוך, כאשר לאחר קידוש וברכת "המוציא" מטיבים כולם את ליבם במיני מטעמים, אשר טרחה ועמלה עקרת הבית, בהכנתם טרם החג.

לאחר טעימת סלטים ותוספות שונות, מוגשת לשולחן החגיגי וההדור המנה העיקרית: הבשר.

שהרי נוהגים ישראל קדושים, עפ"י מה שמורה לנו ההלכה, לקיים את שמחת החג בבשר ויין ,

ובבשר בהמה דווקא.

בפרשת שמיני מלמדת אותנו התורה, אילו הם הבהמות הטהורות המותרות באכילה, ומהם סימני הטהרה שלהן: "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה …אותה תאכלו" ( ויקרא, י"א, ג')

הבשר הכשר מקורו בבקר – פר, פרה ועגל. או מן הצאן – משפחת הכבשים והעיזים.

ניקח לדוגמא את הפרה הרועה באחו.

הפרה יוצאת למרעה, שם היא תולשת בפיה מן העשב, לועסת ,בולעת וממלאת את קיבתה.

לאחר בילוי היום במרעה, שבה הפרה אל הרפת, שם היא רובצת ומעלה גרה.

כל הצומח, שהביאה אל קרבה, מועלה אל הגרון ונלעס שוב בפה.

זוהי העלאת הגרה, אשר היא סימן לכך שהפרה בהמה כשרה היא, הראויה למאכלו של יהודי בן עם הקודש.

הסימן השני הגורם, לבת משפחת הבקר, להיות בהמה טהורה, הוא השסע- החריץ אשר בפרסותיה.

מהי המשמעות העמוקה של סימנים אלו?

כידוע ישנן ארבע דרגות בבריאה: דומם, צומח, חי ומדבר.

האדמה הינה דומם, לכאורה, ללא חיות או תנועה.

מתוך האדמה עולים וצצים הצמחים, בהם ניכרת החיות יותר, באשר יש בהם את כח הרעננות והגדילה. ע"י צמיחה זו, עולה האדמה, מדרגת דומם לצומח, מכיון שהצמחים יצאו מכוחה ועלו וצצו הודות לחיבורם אליה.

את הצומח הזה אוכלת הבהמה, ובכך עולה הצמח לדרגת חי, כי הופך הוא להיות בשר מבשרה ודם מדמה, של בעל החיים.

אולם הצומח שאכלה הפרה, שואף לעלות עוד, לדרגה הגבוהה יותר – לדרגת מדבר, וזאת בגלל ניצוצות הקדושה הטמונים בו, אשר מחיים אותו.

כאן מגיעה העלאת הגרה – העשב שבלעה הבהמה, נדחף מקרבה, אל עבר גרונה ופיה.

הפה מסמל את כח הדיבור, המייחד את האדם, אשר על שמו נקרא האדם "מדבר."

כמו שנאמר בבראשית ביצירת האדם: "ויהי האדם לנפש חיה" , אומר התרגום: "לרוח ממללא"

שאיפה זו של כל דרגות הבריאה: מהדומם דרך הצומח ועד החי, השואפים לעלות לדרגת מדבר, באה לידי מימוש, באכילת בשר הבקר, ע"י היהודי, הסועד בו את ליבו,  לפי כל כללי ההלכה.

שוסעת שסע- פתח להעלאת הניצוצות הקדושים

סימן הטהרה השני, מצוי ברגלי הבהמה הטהורה.

הרגליים, גם הן מבדילות  את האדם משאר בעלי החיים. שהרי "הולך על שתיים", זהו אחד הכינויים, המעידים כי זהו בן אדם.

ולבהמה הטהורה, ישנו סדק בפרסות רגליה.

כידוע סדק בחפץ כל שהוא, גורם ליציאת התכולה הנמצאת באותו דבר. כגון: סדק בכוס מים גורם לנזילת המים החוצה.

הסדק ברגלי הפרה, המהווה סימן כי מין זה כשר לאכילה, רומז לנו, כי יש באפשרותינו להוציא את הניצוצות הקדושים הכלואים בפרה, ע"י שאנו אוכלים את בשרה הכשר, ובפרט בשבתות וימים טובים.

לעומת בעלי החיים האחרים, שאין להם סדק, עובדה הרומזת על כך, שאין להם פתח ממנו אנו יכולים לקבל את הטוב הטמון בהם, לכן אסורים הם באכילה.

ובכן עקרת בית יקרה! בהכנת הבשר הינך עוסקת בעניינים קדושים ונשגבים.

קחי איתך  דברים אלו בהיכנסך למטבח. והם ילוו אותך וירוממו את הרגשתיך, בשעות הרבות  בהן את עוסקת בהכנת הסעודות לבני ביתך. ויהי רצון שתיזכי לעשות תפקידך בשמחה כראוי.

ונזכה יחד כל עם ישראל לאכול מן הזבחים והפסחים, אשר יועלו על המזבח בבית המקדש בב"א.

קושיות רק בליל הסדר- האמנם?

מה לומדים משאלות "מה נשתנה בליל הסדר?

מדוע הילדים שואלים שאלות, והאם צריך לענות להם?

פסח –  "זה…על שום מה?"

"אימא! מדוע לציפור יש כנפיים?"

שואלת בתיה הקטנה את שפרה אמה.

ולמה אין לדג רגליים?

איך נוסעים באופניים?

ומתי קנית המשקפיים?"

"בתיה חמודה" עונה לה אימה

"לציפור יש כנפיים- כדי לעוף בשמיים

לדג אין רגליים – כי הוא שוחה במים

כדי לנסוע באופניים – מניעים גלגלים

ואת המשקפיים קניתי לפני כמה שנים!"

אך לבתיה הקטנה הרבה שאלות,

והיא מקשה הרבה קושיות.

ושפרה לבתה שוב פונה

ועל שאלותיה כולן היא עונה.

אך בתיה שואלת עוד ועוד

עד ששפרה מחליטה – זהו! לא עוד!

"בתיה, די, מספיק" היא אומרת

"עיסוקים רבים לי – ואני ממהרת

מספיק כבר לשאול 'איך?' ו'למה?'

מספיק כבר לשאול 'מדוע?' ו'כמה?'

לכי לשחק עם בובותייך

והפסיקי כבר עם שאלותייך.

בוודאי לכל אם מוכרת התופעה המתוארת לעיל, בה הילד שואל ושואל, ועל האם לספק לו תשובות. תוהה האם – האם באמת עלי לענות בלי סוף על כל שאלותיו, ובכלל – האם זה חיובי שהילד שואל כל-כך הרבה. האם יש לעודד זאת, או שמא לפטור את הילד בתשובה 'כשתגדל תבין ותדע, ועכשיו לך לעיסוקיך ואני אלך לעיסוקי'.

הבה נעיין בהגדה של פסח ונראה כיצד עלינו להתייחס לקושיות הילדים:

"מַה נִּשְׁתַּנָּה?"

אומר רבינו: "ע"י שאלת "מַה נִּשְׁתַּנָּה" בליל פסח והאב משיב לו: "עֲבָדִים הָיִינוּ " וכדומה, ומספר לו כל הניסים שעשה ה' יתברך עמנו בהוציאנו ממצרים, ע"י שגילה השגחתו יתברך בעולם, בזה מכניעין ומבטלין כל הקושיות של המחקרים הנמשכים מחכמת הטבע, כי ע"י קושיא זו נתגלה ההשגחה ונתבטל לגמרי כל הקושיות שלהם."

מדברי רבינו אנו מבינים כיצד החדרת האמונה נעשית דווקא ע"י הקושיות והמענה עליהם.

התורה מצווה אותנו: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח) – אנו מצווים לספר לילדינו את סיפור נס יציאת מצרים, אך סיפור הנס מתחיל אך ורק לאחר ארבע הקושיות ששואלים הילדים: "מַה נִּשְׁתַּנָּה" וכו'. ולא עוד אלא, שבכוונה תחילה עושים מעשים תמוהים כדי לעורר את הילדים לשאול: טובלים כרפס במי מלח, מסירים את הקערה מהשולחן וזאת בנוסף לישיבת המסובים ואכילת המצות והמרור, שהם דברים המעוררים קושיות, כיוון שאינם נהוגים במהלך השנה. אם כן, רק לאחר שהבן שואל: "מה נשתנה?" מתחילים: "עבדים היינו לפרעה…" שמכאן ואילך, זו היא תשובת האב לבן. מכאן אנו רואים את חשיבות השאלה בחינוך הילדים.

לכאורה, את אותו סיפור ואותו הסבר אפשר לומר לילד גם בלי שישאל. אבל מההגדה אנו למדים שדווקא לאחר שהילד מקשה את קושיותיו, נענה ונספר לו, ולא עוד אלא שנעשה כל מיני השתדלויות לגרום לו לשאול, עוד קודם שנסביר לו. ומדוע?

הילד ניחן בסקרנות טבעית – כל העולם חדש בשבילו, הוא מתבונן סביבו ומנסה לדעת ולהבין את מה שרואות עיניו.

לצורך זה הוא פונה בשאלותיו אלינו, ההורים, ודרך התשובות שאנו עונים לו, הוא רוכש ידע והבנה. אמנם ישנה דרך ללמדו ולהסביר לו גם בלי שישאל תחילה, אולם כאשר הילד מתעורר לשאול מעצמו על תופעות שונות שהוא מבחין בהן, ליבו ומוחו פתוחים יותר לקבל את התשובה. הסקרנות הטבעית שואפת להגיע לסיפוקה וזה הזמן הטוב ביותר ללמד, לחנך ולהסביר לילד, את מה שאנו מעוניינים שידע.

לעומת זאת, אם נאלף אותו דעת בשעה שאינו שואל, יתכן וכלל לא יקשיב לנו והדברים לא יחדרו לליבו, מכיוון שיהיה עסוק במחשבות אחרות, במשחקיו וכדומה. ואז גם הסיפור המרתק ביותר לא יצליח להעביר לו את המסר שאנו רוצים שיועבר. לא כן כאשר הילד שואל מיוזמתו – אזי זה הוא הזמן הטוב ביותר ללמדו.

לכן את מצוות סיפור יציאת מצרים לבנים, שהוא יסוד חשוב באמונה וביהדות, אנו מספרים רק לאחר שהילד שאל והתעניין. ולא עוד, אלא שבמעשינו אנו מגרים אותו לשאול ואז מובטחים אנו שהדברים החשובים כל-כך יחדרו אל לבו.

"כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה…"

נשאלת השאלה האם צריך לענות לכל ילד על כל שאלה, ומה לעשות כאשר הילד שואל שאלות קשות לרמתו ולגילו. גם לכך נמצאת התשובה ב"הגדה של פסח" : "כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָׁע וְאֶחָד תָּם וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל". בהגדה מפורטת שאלת כל אחד, מילותיו וסגנונו, ואת התשובה המתאימה לענות לכל אחד מהבנים.

מכאן אנו לומדים עיקרון נוסף וחשוב בנושא שאלות הבנים. לכל אחד יש לענות עפ"י רמתו ועפ"י גילו. אינה דומה תשובה שנענה לבן בגיל 4 ולבן בגיל 12, אע"פ ששאלו לכאורה את אותה שאלה, וכן אינה דומה תשובה שנענה לילד חריף ושנון, לתשובה שנענה לילד תמים, שמטבעו הוא פחות חקרן. בבואנו לענות תשובה לילדינו, נתאים את התשובה לשאלה, וגם לשואלה.

"אַתְּ פְּתַח לוֹ…"

אם כך נוכחנו לדעת עד כמה חשובות שאלות הילדים וכמה חשוב שנענה להם בסבלנות ובאורך רוח, וננצל את ההזדמנות ללמדם ולחנכם. אך על כך מתעוררת שאלה נוספת: אם השאלה היא אמצעי מצוין ללמד את הילד ולחנכו, מה נעשה במקרה שילד אינו שואל, אך לנו יש מסר חשוב להעביר לו? האם נדחה את הדבר עד שהילד יתעורר לשאול ולהבין מעצמו?

גם על כך נמצאת התשובה בהגדה: "וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ".

"כי אמירת ההגדה בקול חזק מעוררת את הדעת, ועי"ז זוכים להתגלות הדעת, היינו להבין בדעת זו את שצריך להבין באמת. וכשזוכים לדעת אמיתי, הוא עיקר הגאולה." (העצות המבוארות)

הבן שאינו יודע לשאול – אין בו דעת להבין כלל שיש כאן שאלה, אנו צריכים לפתוח לו ולומר לו את ההגדה בקול חזק, אע"פ שהוא לא שאל ואז הוא יזכה לדעת אמיתי.

וכך גם בכל ענין שאנו רוצים לחנך את ילדינו ולהנחילם דעת אמיתית, עלינו לומר להם זאת, גם אם עדיין אין בהם דעת לשאול.  וזה עצמו יביא אותם להבין באמת. במקרה שהילד אינו שואל, וחשוב להעביר לו מסר, דווקא בזמן הזה ובגיל הזה – לא נדחה את הדבר אלא נספר לו ונלמד אותו, כמובן בצורה המושכת את הלב ובהסברים ברורים המלווים בהמחשות, כדי שיקלוט את הדברים הנאמרים לו. ובע"ה בסופו של דבר גם בו עצמו יתעורר רצון לדעת ולהבין, ואז הוא יפנים גם את שהוסבר לו מראש.

לסיכומו של דבר, עלינו לדעת להתייחס כראוי לשאלות הילדים ולא לראות בדבר הטרדה והפרעה בעיסוקינו השוטפים, אלא לנצל אותן ככלי חינוכי יעיל וחשוב להנחלת ערכים חשובים לילדינו, בפרט בליל הסדר, בו מצווה אותנו התורה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – נשים לבנו לילדים הרכים ולשאלותיהם, וה' יעזרנו לענות להם וישים בפינו את המילים הנכונות והראויות, כדי לחנכם ולהנחילם את האמונה והמצווה.

ויהי רצון שנזכה בקרוב לעלות כולנו לירושלים הבנויה ולשמוח ולשוש בעבודת ביהמ"ק בב"א.

זאת חוקת התורה – האם אנו מבינים את כל מצוות התורה?

מה מלמדת אותנו פרשת פרה אדומה?

שפרה מגיעה אלי לפגישה, היא רוצה מאד להתעלות ברוחניות, אך מרגישה שליבה אטום וחתום, היא איננה מצליחה להגיע להתלהבות הלב לדברים שבקדושה, היא מנסה להתפלל בהתלהבות, להדליק נרות לצדיקים, ללמוד בספרים הקדושים, ועוד פעולות שונות, אבל ליבה אינו נפתח. שפרה תמהה, מהו הדבר שחוסם אותה, כיצד תעורר את ליבה? כיצד תצליח לטהר אותו ולהידבק בקדושה?

מהו המפתח לפתיחת הלב ולהסרת אטימותו?

נתבונן בענין פרה אדומה אותה קוראים אנו השבוע ונראה מהי התשובה:

נאמר בפרשת פרה: "זאת חוקת התורה … דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום…" (במדבר יט', ב')

ואומר רבנו נתן בליקוטי הלכות:

"על ידי שמאמינים בבחינת חוקת התורה, דהיינו בבחינת המקיפין העליונים הקדושים, שאי אפשר להבינם, על ידי זה בעצמו מאירין המקיפים, וזוכה שיתגלה הארת השכל בשלמות מה שאפשר לאנושי להבין.
ועל ידי זה זוכה להתלהבות הלב דקדושה, עד שתהא שלהבת הלב עולה תמיד מאליה בקדושה גדולה, ונמשך עליו טהרת הפרה אדומה ונטהר מכל הטומאות" ("ליקוטי הלכות", במדבר, חוקת)

מדברים אלו אנו למדים, כי אם ברצוננו להיטהר מכל הטומאות, להסיר את המחסומים, ושליבנו יפתח ויתלהב לדברים שבקדושה, הרי שהעצה לכך היא, לדעת שאין בכח השכל להבין כל דבר, ולהאמין בבחינת "חוקת התורה". דהיינו להאמין שבמצוות התורה יש קדושה עליונה, שאי אפשר להבינה. וככל שיותר נאמין בקדושתן של המצוות ובכך שיש בהן קדושה עליונה שאי אפשר להבינה בשכל אנוש, כך נזכה יותר להארת השכל בשלמות, מה שאי אפשר בשכל האנושי להבין.

דווקא כשאנו מכירים בכך, ששיכלנו אינו מבין את מעלתן וקדושתן של מצוות התורה, על ידי זה יפתח ליבנו ויתלהב בהתלהבות של קדושה, שלא תיפסק, ותימשך עלינו טהרת הפרה האדומה, שתטהרנו מכל הטומאות.

כי כאשר אדם סומך על שכלו וחושב שהוא יכול להבין כל דבר, ורוצה להבין בשכלו גם את טעמי מצוות התורה, הרי שזה חוסם את ליבו ואוטם אותו מהתעוררות של קדושה. ודווקא כשמשליכים את השכל ומכירים בכך, שזה דבר שאינו נתפס בשכל האנושי, הרי זוכים לטהרת הלב ולהתעוררותו הקדושה הנצחית.

ויהי רצון שנזכה להשליך את מחקרי השכל ולהאמין בקדושתן של המצוות, לקיימן בשמחה ובאמונה תמימה, ועל ידי זה נזכה להתלהבות הלב לקדושה ולטהרה שלמה, אמן כן יהי רצון.

להיות בשמחה- זה קל או קשה?

איך נגיע לשמחה? ומדוע דווקא בדרך זו?

מה העבודה הקשה ביותר שיש לאדם בעולם?

אומר רבינו בשיחות הר"ן כ':

"כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד  להאדם יותר משאר כל העבודות"

מדוע קשה כל כך להיות בשמחה?

מכיון שלכל אדם בעולם הזה יש צרות ודאגות, אם בענין הפרנסה, הבריאות, הילדים, וכו' וכו'

וגם מי שאין לו צרות ובעיות קשה לו להיות בשמחה, מכיון שיש לו פחדים ודאגות מה יהיה ומה יקרה וכו'.

ויש כאלה צדיקים שאינם פוחדים ועצובים מענייני העולם הזה, אך גם הם אינם בשמחה כי מצטערים הם על עוונותיהם ועל שעדיין לא תיקנו את מידותיהם וכד'.

ובכן באמת איך אפשר לשמוח כשיש כל כך הרבה צרות, בעיות ודאגות בין בגשמיות, בין ברוחניות?

אומר רבינו כל כך קשה להיות בשמחה, אז מה נעשה, האם נוותר?

לא, בדיוק ההפך: "על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות ובכל מיני עצות להיות בשמחה תמיד"

ועוד הוא אומר: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"

זו מצוה, ולא סתם מצוה אלא מצוה גדולה, להיות בשמחה תמיד.

תמיד הכוונה, בכל זמן ובכל מצב צריך להיות בשמחה, אין מצב שאדם יאמר אינני יכול להיות כעת   בשמחה.

ובכן ראינו שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, אולם מצד שני לזכות לשמחה זה קשה וכבד יותר משאר כל העבודות, אז מהי העצה לזכות לשמחה בכל אופן?

אומר רבינו: "כפי הנראה, שאי אפשר לבא לשמחה, כי אם ע"י ענייני שטות ,לעשות עצמו כשוטה ולעשות ענייני צחוק ושטות וכו' ורק ע"י זה באים לשמחה"

מה הכוונה לעשות עצמו כשוטה כדי לבא לידי שמחה?

נתאר לעצמנו אדם שיש לו חוב גדול בבנק ומאיימים עליו בהוצאה לפועל וכו', פתאום אותו אדם מתחיל לרקוד, לשיר, לשמוח ולצחוק, אומרים לו כולם: "השתגעת?" אתה מתנהג כמו שוטה, אינך מבין באיזו בעיה קשה אתה נתון?

אומר רבינו: כן! על פי רוב אי אפשר לבא לשמחה אלא ע"י מילי דשטותא, תעשה את עצמך כשוטה ותשמח למרות הכל, כי זו העבודה הקשה והכבדה ביותר מכל העבודות , ובדרך רגילה אי אפשר לשמוח כשיש בעיות, לכן העצה היחידה במקרה כזה היא מילי דשטותא.

תרקוד, תצחק, תחייך, תשיר ותדבר מילי דבדיחותא, אם יש לך חובות תספר לכולם איך אתה הולך להיות עשיר גדול והבנק עוד ירדוף אחריך שתשקיע אצלו את הכסף שלך. אם יש לך בעיות בריאות תצחק ותאמר לעצמך ולכולם, שאתה הולך להיות בריא כל כך, עד שיהיה לך כח כמו שמשון הגיבור. וכך על כל דבר ודבר ובכל מצב, תעורר את עצמך לשמוח ע"י שירים, ריקודים ודיבורים משעשעים.

כמובן לא להתבדח על חשבון אחרים או בדברים אסורים, אלא בכל דבר שיכול לשמח בגבול המותר.

מדוע העצה היא לשמוח דוקא ע"י מילי דשטותא, מדוע קשה להגיע לשמחה אלא כאשר כביכול עושה אדם את עצמו כשוטה?

אומר רבינו: "עיקר גלות ישראל היא גלות השכינה" כאשר יש לנו בעיות וצרות ואיננו שמחים זו גלות השכינה, מדוע?

אומרת לנו התורה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"  (שמות ,תרומה)

מה פרוש בתוכם? בתוך כל אחד ואחד מישראל.

לכן אמנם לכל אחד יש בעיות, צרות, דאגות ופחדים בעולם הזה, אך יש דבר שעובר את הכל והוא מעל הכל, וזהו שה' שוכן בתוכנו, אנחנו עמו של הקב"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן רק לנו את המתנה היקרה ביותר, את התורה הקדושה.

רק עלינו נאמר :" אהבתי אתכם אמר ה'" וכמו שכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" "ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים"

מי עוד בעולם זכה לכך שהקב"ה בעצמו, בורא כל העולמות ,אוהב אותו ובוחר בו? אנו זכינו לכך.

על זה בלבד עלינו לשמוח ללא הפסקה. יש לנו את התורה והמצוות, רק אנו קיבלנו את השבת, את המועדים, את המזוזה, הציצית והתפילין, את מצוות ברית מילה, את ארץ ישראל עם כל המצוות התלויות בה, רק אנחנו מברכים את ה' אין ספור פעמים ביום :בברכות השחר, בברכות הנהנין, בברכת המזון, בברכות הראיה ועוד ועוד.

הזכות הזאת לשמוח בה' ,בתורתו ובמצוותיו, אין דומה לה והיא קיימת תמיד, בכל מצב ובכל זמן.

אם יש שמחה כזאת גדולה, כל הצרות והבעיות הן כאין וכאפס, הן לא נחשבות כלל. מה אכפת לי אם יש לי פרנסה או לא, אם יש לי עבודה, אם מתייחסים אלי יפה וכו' וכו', הכל מתגמד למול הזכות הגדולה להיות מזרע ישראל, בני מלכים, בניו אהוביו של הקב"ה המקיימים את תורתו הקדושה.

אך מה למעשה קורה, במציאות הזו של הגלות? במציאות של הצרות והבעיות? קורה שהשכינה בגלות, כי אנו שוכחים שה' שוכן בקרבנו, שוכחים לשמוח בזה שה' הוא אבינו מלכנו אשר בחר בנו מכל העמים, לכן נופלים אנו לעצבות מכל מיני סיבות שבעולם.

אז השמחה הגדולה, לאן היא נעלמת? השמחה הזו שהיינו צריכים לשמוח, לאן היא הולכת?

היא לא נאבדת, אין דבר בעולם שנאבד, אך אם השמחה אינה מצויה בליבנו, הרי שהיא עוברת אל הגויים והרשעים. אך אצלם השמחה היא שמחת הוללות  שטות וליצנות ואז השכינה אצלם בגלות, כי השכינה נמצאת במקום שיש שמחה, וכשאנו איננו שמחים עוברת השמחה אליהם ותפוסה אצליהם בשבי, בתוך שמחת ההוללות והליצנות המזויפת שלהם וזוהי שכינה בגלותא.

לכן כל כך קשה וכבד לצאת מעצבות לשמחה, כי שכשיהודי עצוב זה אומר שהשמחה שלו תפוסה בשבי ובגלות אצל הגויים והרשעים.

אם כן איך נוציא אותה משם ונצליח שוב לשמוח?

נתאר לעצמנו יהודי ששבוי אצל הגויים, איך אפשר להוציא אותו? אפשר להוציא אותו ע"י שמתחפשים לגוי. כך עם השמחה. מכיון שהשמחה שבויה אצל הגויים וזוהי בעצם שכינתא בגלותא, והגויים מביעים את  השמחה בצחוקים והוללות, צריכים אנו להשתמש בתכסיסים שלהם  כדי שנוכל להחזיר לעצמנו את השמחה ולהחזיר את השכינה לתוכנו, למקומה הראוי לה. ואת זה נעשה אם  ננהג כביכול כמותם במילי דשטותא , נרקוד, נצחק ונשתמש במילי דבדיחותא כדי להכריח את עצמנו לשמוח, עי"ז נעלה את השמחה שנפלה לבין הגויים ונעלה את השכינה מהגלות ונשיב אותה לשכון בתוכנו, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.

יהי רצון שנזכה להיות בשמחה תמיד, לשמוח בשמחת יהדותינו ותשכון השכינה בתוכנו, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימנו אכי"ר.

לכבוד חודש אדר – על השמחה לפי רבנו נחמן זיע"א

רבי נחמן אמר "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"

ובליקוטי מוהר"ן מופיע ענין השמחה רבות.

בהשראת השיעור שלמדנו בליקוטי מוהר"ן תניינא כ"ג בענין השמחה

כתבתי את השיר הבא:

בענין השמחה

ששון ושמחה העליזים בצעדי ריקוד הולכים

על פניהם הצוהלות חיוכים מתוחים

הנה כבר הם פוצחים במחול

כל אחד רוקד ומקפץ ככל שיכול

לפתע מרחוק מה הם רואים?

מי אלה שפניהם עצובים ורעים?

הלא המה יגון ואנחה צמד הרעים

אשר לבכי ועצב הינם חברים

ששון ושמחה לכיוונם ממהרים

אותם להשיג ולתפוס הם רוצים

יגון ואנחה בהם מבחינים

ומיד במנוסה חפוזה הם בורחים

ששון ושמחה עליהם לא מוותרים

את כל כוחם ומירצם  הם משקיעים

אחרי יגון ואנחה בכל כח רודפים

ולבסוף אותם סוף סוף הם תופסים

ששון את ידיו בידי יגון משלב

גם שמחה ידי אנחה מחזיק כמו אוהב

לתוך ששון ושמחה יגון ואנחה נחטפים

ושני הזוגות יחדיו מרקדים

השמחה והעליצות עולים לשחקים

להיות מרכבה לשכינה הם כולם זוכים

כי זאת עלינו תמיד לשנן

הקדושה נמצאת במקום של ריקוד ורנן

אסור להיות במרה שחורה

כי זהו מקום לסיטרא אחרא

מצוה תמיד להיות בשמחה

ולתוכה לחטוף את היגון ואנחה.

לע"נ אימי מורתי רות בת רג'ינה ז"ל

ל' בשבט א' דר"ח אדר תשע"ו

איך להינצל ממחשבות לא טובות?

רבי נתן מלמד אותנו, מתוך פרשת השבוע "יתרו"

שבת המחשבה

"'ויום השביעי שבת' – עיקר הזביחה והשחיטה של היצר הרע וחילותיו… העיקר הוא על ידי שעוסקין להכניס בהם מחשבות רעות…                    ("ליקוטי הלכות", יתרו)

אומר רבי נתן שעיקר עבודתו של היצר הרע הוא להכניס לאדם מחשבות רעות ועל ידי זה הוא מנצחו ח"ו. וכיצד ינצל האדם ממחשבות אלו? הרי כידוע קשה מאד להימלט מהמחשבות, כי כשאדם תועה במחשבותיו, הוא הולך במחשבתו מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה וקשה לו לברוח מכך.

אם כן מהי העצה?

ממשיך רבי נתן:

"והעצה הכללית לזה הוא, שפתאום יעמוד האדם וינוח וישבות ויהיה שב ואל תעשה במחשבתו. וזה בחינת שבת, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונים הרבים והמחשבות יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות בבחינת שבת".

מכאן אנו למדים שהעצה להינצל מהמחשבות והבלבולים, שמכניס לנו היצר הרע היא, פשוט להפסיק לחשוב לגמרי, להשבית את המחשבה. כי אם מנסה האדם להילחם במחשבות ולשנות אותן, לעמוד כנגדן, להתווכח ולסתור אותן ולחשוב מחשבות הפוכות וכדומה, הוא עלול להסתבך יותר ויותר והיצר הרע יכניס לו עוד יותר מחשבות רעות ומבלבלות. ולכן העצה היא להשבית את המחשבה לגמרי מיידית, בבחינת שבת שעוצרים בה מכל מלאכה, ואת זה צריך לעשות בצורה פתאומית, ברגע אחד, לזרוק את כל המחשבות כמות שהן. ורק אחרי שביתה זו, יזכה שיתחדשו לו במוחו מחשבות טובות.

אך בשביל זה צריך אדם לבטל עצמו לגמרי ורק אז יוכל לעצור את מחשבותיו וכיצד יזכה לביטול זה?

נתבונן בהמשך הדברים:

"ולפעמים צריך לזה ביטול דקדושה באמת, היינו שיבטל עצמו לגמרי ויזכור בה' יתברך, ויבטל את עצמו לגבי אור האין סוף יתברך. וזה בחינת שבת, שצריך האדם לזכור תמיד ולהמשיך על עצמו קדושת שבת גם בימי החול, היינו שבתוך כל הבלבולים יעמוד וינוח בבחינת שבת, ועל ידי זה ינצל מכל המחשבות רעות".

מדברים אלו נלמד, כי כדי להשבית את המחשבות צריך האדם לבטל את עצמו לגמרי, כאילו הוא בכלל לא קיים ורק הקדוש ברוך הוא, שהוא אור אין סוף קיים לבדו, או אז יצליח לעצור את מחשבותיו ולנוח בבחינת שבת, שצריך לזכור אותה תמיד, גם בששת ימי החול, ועל ידי זה ינצל מכל המחשבות רעות.

ועצה זו נכונה לגבי כל אדם שטרוד במחשבות ובלבולים שונים, בין ברוחניות בין בגשמיות, גם כאשר אינו יודע מה לעשות בעניינים שונים כגון בפרנסה וכדומה, כשרואה האדם שמחשבותיו הולכות ומסתבכות, פשוט יעצור ויפסיק לחשוב לגמרי, באותו עניין, יניח אותו מדעתו ויבטל את עצמו לקדוש ברוך הוא, שהוא אור אין סוף ואז יינצל מכל הבלבולים, וגם יזכה אחר כך שהקדוש ברוך הוא יאיר לו מאורו וישיג את המחשבה הנכונה בה יצליח בס"ד.

יהי רצון שנזכה להינצל מכל מחשבה רעה ולבטל עצמנו לקדוש ברוך הוא, עדי יאיר עלינו מאורו האין סוף, אכי"ר.