הבטחתי לפרסם את ניסי השם

לפני שנמשיך לכתוב על ההתמודדות בהווה, יש לי חוב קטן, לספר על ניסי ה' שעשה עימנו, בתקופה האחרונה לחייו, של בעלי הרב ישראל יעקב ז"ל. ועל סגולת רבי מתיה בן חרש, שעשיתי והבטחתי לפרסם.

כמו שאומר רבינו על הפסוק : "בצר הרחבת לי" שגם בתוך הצרה צריך לראות את ההרחבה, שמרחיב לנו ה'.

אז כמו ששיתפתי אתכם, בפוסטים הקודמים, היה לבעלי ז"ל קושי בתיפקוד  ובהתניידות. אבל ב"ה בעזרת מקל, הליכון וקלנועית הוא המשיך בעבודת ה', בעבודת יומו, בתורה, בתפילה ובשאר דברים, בחריצות רבה, למרות המאמצים המרובים שדרש ממנו הדבר.

את ליל ט"ו בשבט האחרון של שנת תשפ"ו, חגגנו בביתינו, כפי שנהגנו תמיד, עם הילדים והנכדים, כשבעלי ז"ל יושב בראש השולחן, המלא בפירות ובמיני ברכות. אמרנו את התפילות, בירכנו את הברכות ושרנו את הזמירות, בשמחה רבה.

נקודת המיפנה היתה למחרת בערב, במוצאי ט"ו בשבט. התארגנו לצאת לחתונה של קרובי משפחה, שאליה תיכננו להגיע, עוד זמן רב לפני כן. ישראל יעקב, החזיק בהליכון, וביקש לצעוד בעזרתו את מספר המטרים מהבית ועד הקלנועית, שחיכתה לו בכניסה, משם הוא יעבור אל הרכב, בו ניסע אל החתונה.

והנה רגליו אינן נשמעות לו, הוא לא הצליח לצעוד. המרחק בין פתח הבית והקלנועית נעשה בלתי אפשרי בשבילו, והוא פשוט לא הצליח לקום. למותר לציין שאל החתונה לא הגענו באותו ערב.

כשחזר הדבר ונישנה גם בימים הבאים, בלית ברירה, הצעתי לו ללכת להיבדק בבית החולים.

הוא הסכים, אבל בכל זאת, בכוחות על אנושיים, גרר את עצמו, התיישב על הכסא ליד השולחן, והתחיל לכתוב את המבחן ב"דירשו", שנערך באותו שבוע, ושאליו למד שעות רבות, במשך חודש שלם.

הוא ביקש ממני: "אני רוצה לסיים את המבחן ואחר כך נצא לבית החולים", הדבר היה בשעות הבוקר. היסכמתי. יצאתי לעבודתי וכשחזרתי מצאתי אותו עדיין יושב באותה תנוחה, ומתייגע על כתיבת המבחן.

בסופו של דבר יצאנו באותו ערב לבית החולים, כאשר הוא לוקח איתו סל מלא ספרים, ואת המבחן. הוא היה בטוח, שהוא ממשיך בשגרת לימוד התורה שלו, גם שם. ומשם הוא גם ישלח את המבחן, כשיסיים לכתוב.

בבית החולים ערכו לו בדיקות מקיפות, במשך שבוע, ואמרו לנו: " הכל תקין, אתם יכולים ללכת הביתה". אבל איך נלך הביתה במצב כזה? שהוא אינו יכול אפילו לקום מהמיטה בכוחות עצמו? ואז פתאום, אחות שבאה לערוך לו בדיקת סיטורציה שיגרתית, גילתה שרמת החמצן נמוכה מאד, זה היה כשעה לפני כניסת השבת.

מייד חיברו אותו למכשיר ביפפ – מסיכת חמצן, שאליו הוא היה מחובר רוב שעות היממה, במשך למעלה מחודש. והרופאים מזהירים אותנו שלולי זה, הוא נמצא בסכנת חיים, כי הערכים של הפחמן בדם עולים. ומכיוון שייתכן והוא יצטרך את המכשיר לתמיד, דאגו להביא לנו מכשיר לבית, כולל ציוד שלם של מחולל חמצן, ובלוני חמצן.

באותם ימים התפללתי לה' מעומק הלב, לרפואתו, וגם עשיתי את סגולת התנא רבי מתיה בן חרש.

וב"ה נענתה תפילתי, כאשר לאט לאט הוא נגמל לגמרי מהמכשיר, וערכי החמצן בדם התאזנו. עד שמספר ימים לפני חג הפסח, הוא השתחרר מבית החולים, אמנם לא אל הבית, אבל בניסים גדולים, כאשר הוא נושם רגיל בכוחות עצמו, ואינו זקוק לתמיכת מכשירים כלל.

נסים נוספים נעשו לנו, כאשר הוא היה צריך להשתחרר למוסד שיקומי, עקב הבעיה התיפקודית. ובגלל המלחמה, לא נמצא מקום שיכול היה לקלוט מטופלים חדשים. חיכינו שיימצא המקום המתאים, ביררנו בכל המקומות בירושלים וגם מחוצה לה, ולא היה פתרון.

והנה נשלחה לי שליחה משמיים לעזרתי. בדמות עובדת נפלאה ממשרד הבריאות, שהתקשרה אלי ושאלה: "לאן את רוצה שיעבירו אותו?" עניתי לה : "לאן אני רוצה?! הלוואי שיכולתי לבחור, ניסינו את כל המקומות ולא הצלחנו". והיא בתגובה: "אבל מה את מעדיפה?"  אמרתי לה :"וודאי שאני מעדיפה בירושלים, ובמקום חרדי" . אני אעזור לך היא סיכמה, ומסרה לי את מספר הטלפון האישי שלה. לא עבר זמן קצר והנה התקשרו אלי מהבית חולים ואמרו: "מצאנו מקום בטבריה, שיכול לקלוט אותו. עוד שעה מגיע הרכב ואנו מעבירים אותו לטבריה". הלם אחז בי: "מה אני עושה? מה הוא יעשה לבד, בטבריה הרחוקה? ובמקום כ"כ לא מתאים. ואיך אני פתאום עוזבת הכל ונוסעת לטבריה, בהתראה כל כך קצרה ובלי שום הכנה?"

דיברתי עם הרב, והוא נתן את ברכתו, שהכל יסתדר, וישראל יעקב לא יועבר לטבריה. התקשרתי לעובדת ממשרד הבריאות בדחיפות ואמרתי לה: " הם רוצים עכשיו להעביר אותו לטבריה" והיא בתגובה: "יש להם רשות לעשות זאת, אם אין ברירה". ליבי צנח, היה נראה שזהו, אין מוצא.

אבל אז, פתאום בתוך דקות ספורות, שלח הקב"ה את ישועתו, והכל התהפך לטובה. אותה עובדת ממשרד הבריאות חזרה אלי ואמרה: "העברתי להם הוראה, שאין להם רשות להעביר אותו לטבריה, וסידרתי לכם מקום בירושלים, במקום חרדי ובמרחק נסיעה קצר". מכאן אני גם שולחת לה את תודתי, ושה' יברך אותה, על היחס המופלא ועל ההתחשבות והעזרה.

אמנם לצערינו זה היה לתקופה קצרה, של שלושה חודשים בלבד. אבל גם בזה ראינו את חסד ה', שם הוא חזר ללימוד התורה שלו, ללא לאות, לכתיבת המבחנים. וכל מה שביקש תמיד היה, שנביא לו עוד ספרים ועוד ספרים. וב"ה, שיכולנו לבקר אותו בלי קשיי המרחק, ולהרגיש את נוכחותו איתנו, בתקופה האחרונה, גם אם בצורה חלקית. וגם הוא זכה להיפגש עם בני המשפחה, ועם ידידיו הקרובים, שהיה זה לו למשיב נפש, באותם ימים קשים.

התמונות האחרונות שצילמתי אותו היו, בערב חג השבועות, כאשר הנכד בן השלוש ביקש להצטרף אלי, לביקור אצלו, לאחר מסיבת חג השבועות בגן.

בסירטון הקצר שצילמתי, הוא מדבר עם הילד, על חשיבות לימוד התורה, שחודרת ללב כמו המים החודרים לאבן. ומספר לו ושר לו על רבי עקיבא, שהלך ללמוד תורה, וגם חילק לו ממתקים.

אכן לא פלא, שאלו היו הדברים האחרונים, שתיעדתי. כי זה היה רצונו ושאיפתו כל הימים: "והערב נא… את דברי תורתך בפינו… ונהיה אנחנו וצאצאינו… כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה" , וכשם שהתפלל על כך בכל כוחו, בחיים חיותו, כן יעתיר עכשיו ממרומים, שנזכה לראות את כל צאצאינו, גדלים בתורה ובעבודת ה' טהורה מתוך בריאות והצלחה. אכי"ר.