לרגל יום השלושים לפטירת בעלי הרב ישראל יעקב בן לאה ז"ל, בחרתי לשתף אתכם על האישיות שלו ועל הנתינה לבית שלנו. שהיה מבוסס על עמוד תווך של תורה ועבודת ה' בשמחה, ועל רוך ונתינה, שאין לה תחליף.
בעלי ז"ל היה תלמיד חכם, שלמד ללא הפסקה, וזה היה משהו שכל כך אהבתי והערכתי בו. כמעט על כל שאלה ששאלתי, הוא ידע לענות, היתה לו בקיאות עצומה וידע נרחב בתורה. את רוב כוחו ומירצו השקיע בלימוד התורה, בתפילה ובקיום המצוות בהתלהבות, בשמחה ובחביבות גדולה. העונג שלו היה לסיים עוד מסכת ועוד מסכת בגמרא. קימה בהנץ החמה לתפילה גרמה לו לאושר רב. וכך גם שאר המצוות, שרץ אליהם בשמחה גדולה בחריצות ובזריזות.
יחד עם זה הייתה בו אחריות מדהימה לצרכי הבית: הוא זה שלקח על עצמו את כל ניהול התשלומים בבית – שכירות, חשבונות, בירוקרטיה – הכל התנהל בידיו במקצועיות, ללא דיחוי וללא חובות, מתוך רצון להעניק לנו שקט וביטחון.
כאבא, הוא היה מודל לרוך, לסובלנות ולשותפות אמיתית. גם אם בבוקר הוא יצא מוקדם יותר ולא יכול היה לארגֵן פיזית את הילדים ולשלוח אותם למוסדות הלימוד, הוא מעולם לא התנתק מהמשימה: הוא תמיד היה מתקשר לשאול ולבדוק שהם כבר יצאו והסתדרו, ונתן לי להרגיש שהוא שותף מלא איתי בכל צעד. אפילו מול האתגרים של גיל ההתבגרות, הוא תמיד בחר בדרך של נעימות, וידע לחבר ולהניע את הילדים למצוות ולמעשים טובים באמצעות הסבר, פרגון, תגמולים ופרסים. הילדים זוכרים איך היה מגיע לקידוש ליל שבת, כשבכיסו מלאי ממתקים והוא מבטיח ממתק, לכל מי שיקשיב לקידוש ויענה אמן. כך גם עשה כשרצה להרגיל אותם לעניית אמן בקדיש בבית הכנסת ובעוד הזדמנויות. בנוסף תמיד היה מגיע לבית עם מחוות קטנות– ממתק לילדים, פרחים לכבודי, מתנות קטנות ששידרו: "אני רואה אתכם וחושב עליכם".
בזוגיות שלנו זכיתי לחופשיות, לעצמאות ולמרחב של קבלה מוחלטת. תמיד הייתי נראית טוב בעיניו. הוא מעולם לא דרש או ביקר את ההתנהלות שלי ביחס לבית או למראה חיצוני וכד', ונתן לי רשות מלאה וביטחון בכל מה שקשור לניהול הבית ועיצובו.
החביבות שלו לא נגמרה בדלת של הבית, היא הקרינה על כולם. אחת השכנות סיפרה לי, איך היה מתייחס לילדיה הקטנים, בחיוך ובחביבות כשפגש אותם בחוץ. ולעומתה, שכנה מבוגרת אחרת – שבגיל יכלה להיות אימו – שיתפה ביחס המכבד והמכיל שלו, ואמרה שהוא היה בשבילה ממש כמו אבא. הוא היה אדם מאיר פנים לכל אחד – מקטנים ועד גדולים, מכל המגזרים ומכל הסגנונות.
הייתה בו אצילות נפש נדירה: גם כשהעבירו עליו ביקורת, הוא מעולם לא ענה בכעס או בהרמת קול, גם אם בתוכו הרגיש שנהגו איתו לא כשורה, המשיך לחיות בשלום עם כולם.
הנכות שהיתה לו, אולי הגבילה את הגוף שלו, אבל היא מעולם לא הגבילה את האישיות שלו. אי אפשר היה שלא להעריץ את החריצות והזריזות שלו: הוא היה עצמאי לחלוטין בכל פעולה שיכול היה לבצע בעצמו, לא נתן לנכות לנהל אותו, ומעולם לא התלונן על מצבו. המשפט הקבוע שלו, "אני לא חולה", שיקף בדיוק את איך שהוא חי את חייו – מתוך גבורה, עוצמה פנימית ושמחת חיים זורמת.
העוצמה הזו, ליוותה אותו ממש גם בזמנים קשים. אפילו כשהיה מאושפז בבית החולים, במצב שבו שכב ללא יכולת לזוז, הוא לא שקע בעצמו. אנשים שהיו בקרבתו סיפרו לי בהתלהבות איך הוא חיזק אותם ורומם את רוחם בשירים ששר בתפילות ובשבת וחג.
בחור צעיר בלי כיפה, שהיה מאושפז לידו, אמר לי, שהוא מזכיר לו את ראש הישיבה שלו, מהימים הטובים שחבש את ספסלי בית המדרש.
לכבוד חג השבועות קניתי לו כיפה חדשה, ומה מאד התפלאתי שלאחר ימים ספורים הוא ביקש שאקנה לו כיפה, בתחילה התחמק כששאלתי אותו להיכן נעלמה הכיפה, אבל אחר כך גילה לי, שהוא פשוט נתן אותה לאדם אחר, שישב לידו, ולא היתה לו כיפה, והוא בינתיים הסתפק בכיפה פשוטה יותר. גם ממצבו הקשה ביותר, הוא ראה קודם כל את מי שלצידו, ובחר להקרין אור ונתינה על סביבתו.
אז אנשים מבחוץ אולי ראו כיסא או מוגבלות, אבל אני ראיתי איש גדול – נשמה ענקית שהיא הרבה מעבר לכל מגבלה.
יהי רצון שנזכה לאמץ לעצמנו ולו דבר אחד, ממעלותיו המיוחדות ויהיה זה לעילוי נשמתו. אמן.
אם את מרגישה שהדברים תרמו לך, ויכולים לתרום גם לאחרות, אשמח אם תשתפי חברה נוספת, שעדיין לא נרשמה לקבלת המאמרים.
תודה רבה