בתוך ים הגעגועים והחסר, יש גם איים קטנים ומתוקים של נחת. רגעים שבהם הזיכרון קם לתחייה, דווקא דרך העיניים הטהורות והתמימות של הנכדים שלנו.
בשבת האחרונה, הגיע אלינו הנכד הקטן שלנו, בן השנתיים. ברגע שהוא ראה את כיסא הגלגלים של סבא, הוא מיד התחיל לצעוק בשמחה: "סבבא! סבבא!". בעלי ז"ל תמיד נהג לומר לנכדים : "אני סבא סבבא", וכך בדיוק הם התרגלו לכנות אותו – בחיבה, בחיוך ובאהבה פשוטה.
הנכד הקטן הזה תמיד אהב להשתעשע באביזרים של סבא – בהליכון, במקל. גם בימי האבל, הוא לקח את המקלות של סבא ורקד איתם, תוך שהוא קורא שוב ושוב "סבבא סבבא". זה החזיר אותי לפעם האחרונה שסבא היה בבית. כשהם הגיעו לבקר, הקטן שמע את קולו מעבר לדלת ומיד קרא בהתלהבות: סבבא! סבבא! וכשסבא נאלץ לעלות לרכב, שהחזיר אותו לבית הרפואה, הקטן לא הסכים לוותר ודרש: "רוצה סבבא! רוצה סבבא!", בשבילו עד היום סבא באוטו, כי זה הזיכרון שיש לו מאותה פגישה.
החלטתי לשמור את המקלות אצלי. אני רוצה לשמר את הזיכרון של הקטן מסבא שלו. החפצים האלה, שבעיני אחרים הם אולי סתם אביזרים, הם עבורנו עדות חיה לדמות כל כך אהובה. הם מעידים על החביבות הרבה, שבה הוא התנהג לנכדים. הוא היה שר איתם, ומדבר איתם בצורה כל כך יפה ורכה, בגובה העיניים. הוא גם התפלל עליהם המון ותמיד דרש בשלומם.
וזה לא רק הנכד הקטן. גם הנכד הגדול יותר, בן השלוש וחצי, זוכר. הוא זוכר איך בא לבקר את סבא אחרי מסיבת חג השבועות בגן, ואיך סבא קיבל אותו ונתן לו ממתקים וסיפר לו על רבי עקיבא שהלך ללמוד תורה.
לראות אותם זוכרים אותו ככה, באהבה ובתמימות כזו, נותן לי המון נחת ומרחיב את הלב. זה מזכיר לי שהנוכחות שלו אמנם איננה פיזית, אבל הרוך והאהבה שהוא נטע בהם ממשיכים לפעום ולתת את רישומם.
זה מראה איך אהבה של סבא נספגת אצל ילדים כל כך קטנים. ואיך התמימות שלהם מצליחה להביא אור ונחת גם בתוך ימים של כאב. הזיכרון של "סבא סבבא" הוא זיכרון חי, שמח ומלא ברוך שאני מקווה, שיישאר איתם בע"ה.