יש ימים בשבוע שבהם הגעגוע תופס מקום גדול יותר, ועבורי, יום שישי האחרון, היה הקשה מכולם.
ביום הזה, יותר מבכל יום אחר, הרגשתי את החיסרון שלו. ליום שישי תמיד, היה קצב משלו, מנגינה קבועה שהייתה שייכת רק לו ושהכתיבה את האווירה בבית כולו. זה היה מתחיל בבוקר, עם התפילה ולימוד שניים מקרא ואחד תרגום, שהיה מקפיד לאורך כל השנים, לסיים לפני חצות היום.
לאחר מכן היה יוצא לכולל יום שישי, והיו תקופות שנסע לכותל, בשעות שאחרי חצות, שאז זהו זמן מיוחד להתפלל בכותל.
לאחר מכן היה חוזר ומתארגן לטבילה במקווה , שהתמיד בה ללא פשרות, אפילו בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים, שהיה לו קשה מאד, והתיפקוד בכלל ומצב הרגליים בפרט, הלך והתדרדר, על טבילה לכבוד שבת, לא ויתר.
אבל יותר מכל, השעה שלפני כניסת השבת, עוררה בי את הגעגוע החזק ביותר. הייתי עוסקת בהכנות האחרונות לקראת שבת, ומחכה לו שיחזור. ההמתנה הזו שיגיע מוקדם מספיק, שיוכל להתארגן ליציאה לבית הכנסת בנחת, בלי לחץ. הבקשה שלו שלקיים את מנהג "טועמיה" שהייתי מגישה לו בעת הזו. הציפייה לרגע הזה שבו כל ההכנות מסתיימות, והוא יצא לבית הכנסת, כדי שנוכל אחר כך לשבת יחד לסעודת ליל שבת יחד. התחושה הזו של שבת המלכה יורדת עלינו ברוגע, כמשפחה שלמה ומאוחדת.
השבוע, החיסרון הזה הכה בי בצורה מוחשית וכואבת במיוחד. אבל התאמצתי להתגבר ולעסוק בהכנות לשבת כרגיל. לקראת כניסת השבת, הבן שלנו שיחי' התחיל פתאום לשיר את השיר: "כל מקדש שביעי כראוי לו" – זהו שיר מזמירות שבת, שלמדתי מבעלי ז"ל לאחר שנישאנו, ולא הכרתי אותו קודם.
ברגע שהצלילים האלו נשמעו בבית, הגעגוע פשוט הציף אותי בלי שום שליטה, והדמעות זלגו מעצמן. השיר המחיש את החלל העצום שהוא השאיר אחריו, את זמירות השבת שהיינו שרים יחד לאורך השנים, ושהיוו אבן יסוד של קדושת השבת בבית.
אבל אז, הגיע יום שבת, סעודה שלישית שערכנו בלי אורחים מבחוץ. בסייעתא דשמיא, אזרתי אומץ והתחלתי לשיר את אותו השיר בדיוק, בעצמי. ולהפתעתי – הצלחתי לשיר אותו בלי לדמוע.
עבור מישהו מבחוץ זה אולי נראה כמו דבר קטן, אבל בשבילי זה היה הישג עצום.
הרגשתי שבתוך הים הזה של הגעגוע והחסר, הצלחתי למצוא גם אי קטן של כוח. היכולת להוציא את המילים האלו מהפה שלי בלי להישבר, הזכירה לי שלמרות הכאב, יש בי ב"ה, גם את העוצמה להמשיך קדימה, לנשום, ולשאת את המנגינות האלו איתי מתוך בחירה בחיים, ובקדושת השבת הניצחית.