איך עבר עלייך החג?

"איך עבר עלייך החג, בוודאי לא היה לך קל". כך נשאלתי למחרת חג סוכות תשפ"ז, שב"ה עבר עלינו. "ב"ה, היה טוב מאד. כשיודעים שהכל מאת ה', אז זה יותר קל". עניתי לשואלת בקצרה.

אז באמת איך עבר עלי החג?"

מאז ומתמיד יודעים אנו את ציווי התורה לגבי חג הסוכות, הנקרא "זמן שמחתינו": "ושמחת בחגך והיית אך שמח" והסבירו צדיקים גם כשאתה מרגיש "אך" שכואב לך. בכל אופן תשמח בחג. לכן, פשוט, החלטתי להשתדל בכל כוחי, בע"ה, להיות בשמחה בחג. וכאשר ניסו להתגנב לליבי מחשבות שעלולות לגרום לצער, לא נתתי להן להיכנס. "חג היום, ה' ציווה אותנו לשמוח בחג, אל תחשבי על זה" אמרתי לעצמי.

ואל תחשבו שתמיד הייתי כזו צדיקה, ושזה ברור וקל. זו עבודה תמידית. כמו שאומר רבינו, שאדם צריך תמיד למשוך את עצמו מהעצבות והעצלות, ולהכניס את היגון והאנחה לתוך השמחה.

וב"ה, הייתה לי סייעתא דישמיא, לעמוד בהחלטה, כאשר הזמין אותנו מורינו ורבינו אבא שליט"א, לעשות את החג במחיצתו, בצל סוכתה של הרבנית תחי' וכל המשפחה. דבר ששידרג לנו מאד, את שמחת החג.

"אנחנו צריכים לגור ליד הרב", תמיד אמר לי בעלי ז"ל. "הילדים צריכים להיות ליד סבא" הוא הדגיש. ובכך ביטל כל רעיון לאפשרות אחרת.

הוא תמיד איפשר ותמך בפעילות שלי בקהילה, ובשיעורים שמסרתי. כך יכולתי להתמיד בשיעור "ליקוטי מוהר"ן", שקיבלתי בתפקיד מהרב להעביר, ומתקיים ב"ה, כבר מספר שנים, כשכל בני הבית יודעים שערב זה מוקדש לשיעור. וכן בשאר הפעילויות בקהילה. החל מהגן שפתחנו בביתינו ב"תל ציון" לפני יותר מעשרים שנה, כאשר ישראל יעקב מאפשר לקיים אותו בביתינו, בלי שזה מותנה במשכורת שנכנסת לחשבון הבנק. והמשך בשיחות עם נשים, ובשאר הפעילויות, שאירחנו בביתינו או שהתקיימו בישיבה.

בערב סוכות השנה, עם כל ההכנות לחג וקישוט הסוכה, לא דילגתי על מסורת המינהג של בעלי ז"ל. כל שנה הוא היה אומר: "תיתלו בסוכה יינות, שמנים וסלתות. כתוב בספרים הקדושים, שזה סגולה לשפע של פרנסה". כמו שמובטח לנו בתורה:" ואספת דגנך, תירושך ויצהרך…" ואכן גם בשנה זו, כמו בכל שנה, כל מי שניכנס לסוכתינו, הבחין בשקיות היין, השמן והקמח התלויות בסוכה. ובכלל ידעתי שבכך שאשמח בחג, אמשיך את דרכו ומורשתו של בעלי ז"ל. ששמח בכל המצוות, בשבתות ובחגים. לכן בנינו את הסוכה וקישטנו כמו תמיד, גם נטלתי ארבעה מינים וניענעתי, כמו שתמיד היה מביא לי ישראל יעקב, לנענע בארבעה מינים שלו, וגם עודדתי נשים אחרות לקיים את המצווה.

גם את הפיוטים "סוכה ולולב לעם סגולה" ושאר הפיוטים שהיינו שרים יחד, שרנו השנה. כמה שזה נשמע פשוט, זה בהחלט לא מובן מאליו, בנסיבות הנוכחיות.

בשמחת תורה, כאשר הנכד בן הכמעט ארבע, קרא בקולו המתוק את פסוקי "ולאשר אמר", לרגע תיכננתי לספר את זה לישראל יעקב, לשתף אותו בנחת. ומיד נזכרתי שכבר אינני יכולה לספר לו זאת. וחשבתי 'חבל שהוא לא כאן לראות את זה'. ואז "שמעתי" אותו, באוזני רוחי אומר לי: "את חושבת שלא ראיתי ולא שמעתי. ראיתי ושמעתי ונהנתי מאד"

גם בסיום הקפות שניות, כאשר רקדו " שאו שערים" ליד ארון הקודש, והאריכו בהכנסת ספרי התורה להיכל. "ראיתי" את ישראל יעקב עומד, עם הלבוש שלו, החליפה והמגבעת ומתנדנד בתנועות ריקוד, כמו שהיה עושה בחייו. וכך המשיך עד שהוכנסו ספרי התורה לארון הקודש.

למחרת כאשר שיתפה אותי ביתי, בדו שיח, המתוק, שהתנהל במוצאי החג, בין ילדיה הקטנים, ובדיון ביניהם היכן נמצא סבא סבבא, כמו שנהג לכנות את עצמו בפניהם. שיתפתי אני אותה בדברים, ואמרתי לה: "אינני יודעת אם זה אמיתי" היא אמרה: "בהחלט יתכן שזה אמיתי, שהרי אבא תמיד עשה השתדלות יתרה ומאמצים מרובים, לבוא לשמחת תורה, לבית המדרש של הרב, לראות את הילדים קוראים בתורה, ולהיות איתם בהקפות, אז כנראה שגם עכשיו זכה לכך" . ואכן, גם כאשר ההליכה קשתה עליו, היה עושה את הדרך בקושי רב, אבל לא ויתר על כך. וכאשר גם זה היה בלתי אפשרי, שכרנו במיוחד לשם כך דירה סמוכה לישיבה, או אפילו עשינו את החג בישיבה עצמה, כולל סעודות וכל השאר, העיקר להיות עם הילדים בבית המדרש של הרב בשמחת תורה. שבע"ה נזכה תמיד לשמחת התורה לאור מו"ר סבא הרבי שליט"א.

ויהי רצון, שנזכה בכל יום ויום לעבוד את ה' בשמחה, גם בימי השגרה, כמו בשבתות וחגים. ונזכה אנחנו וצאצאינו לדבוק בתורה ובמצוות, ללמוד וללמד, לשמור, לעשות ולקיים את כל דברי התורה, בשמחה ובאהבה.

שיהיה זה לעילוי נשמת ישראל יעקב בן לאה ז"ל, ויתפלל בעדנו ממרומים.

ונזכה לשנים רבות, נעימות וטובות ולגאולה השלמה בב"א