על קניות, דו"ח חניה והמסע החדש שלי

בס"ד

הפוסט של היום שונה מהנושאים הרגילים שאנחנו מדברים עליהם כאן. הוא אישי יותר, ורציתי לשתף אתכם במשהו משמעותי שעובר עלי.

השבוע יצאתי לסידורים ולקניות שגרתיות. הגעתי, החניתי את הרכב כמו שאני תמיד רגילה לעשות, בלי לשלם על החניה. הרי יש לנו תו נכה ברכב, אז עשיתי את זה כהרגלי.

 נכנסתי, סיימתי את הקניות די מהר, וכשיצאתי בחזרה לאוטו – הופתעתי. על שמשת הרכב חיכה לי דו"ח חניה.

נעצרתי, הסתכלתי. זה אמיתי? לא הבנתי.

ואז, בבת אחת, היכתה בי ההכרה. המציאות פשוט נחתה עלי שם, באמצע הרחוב.

התו הזה, שהיה שייך לבעלי… הוא כבר לא בתוקף.

את אלמנה, אמרתי לעצמי. הוא כבר לא פה.

בעלי היקר הרב ישראל יעקב בן חורין ז"ל נלקח לבית עולמו, לפני שבועיים, ביום י"ז בתמוז תשפ"ו.

ביום שכולנו מתחילים להתאבל על חורבן בית המקדש, היה גם יום האבל הפרטי שלנו.

הדו"ח הזה שסיפרתי עליו, לא היה סתם נייר על השימשה, אלא תזכורת חדה וכואבת לחיסרון שלו, ולעובדה שהחיים שלי השתנו. לפעמים האובדן מכה בך ברגעים הכי לא צפויים, דווקא בדברים הכי שגרתיים וטכניים.

מפני שהחיים שלי השתנו, הרגשתי שגם המקום הזה שלנו צריך להשתנות יחד איתי. בתקופה הקרובה, התוכן באתר יהיה קצת אחר. אני בוחרת לכתוב כאן על המסע החדש והלא פשוט שנשלח אלי משמיים. כן, גם זה מאבינו האוהב שבשמיים.

אשתף אי"ה, בהתמודדות היומיומית, בניסיון להתחזק, ובתקווה הגדולה למצוא את הכוח לצמוח מתוך הקושי העצום הזה – משהו שאני מאחלת לעצמי בכל יום מחדש.

אני מזמינה אתכם להמשיך לצעוד איתי בדרך החדשה הזו. אשמח מאוד אם תשתפו בתגובות מניסיון החיים שלכם: איך אתם מוצאים את הכוח להתמודד ברגעי משבר או קושי? ממה אתם שואבים נחמה? לפעמים, רק לדעת שאנחנו לא לבד בתוך ההתמודדות ויכולים ללמוד אחת מהשנייה, זה כבר צעד בדרך לריפוי.

תודה שאתם קוראים, ותודה שאתם כאן.