ומדוע לפעמים נאלצים לרדוף את האויבים?
בפרשת בחוקותי מבטיח לנו הקדוש ברוך הוא:
"אם בחוקותי תלכו …ונתתי שלום בארץ … ורדפתם את אויבכם … ורדפו מכם חמישה מאה …
ונפלו אויבכם לפניכם לחרב" (ויקרא, כ"ו)
שואל רבי נתן ב"ליקוטי הלכות": " … כי לכאורה תמוה: מהו הבטחת הברכה הזאת
שירדפו את אויביהם, וכי זהו התכלית האמיתי של ישראל עם קדוש,
שירדפו את אויביהם ויפילו אותם בחרב, לנקום ולשפוך דם, חס ושלום?
הלא ה' יתברך, חפץ בשלום ומברך את עמו ישראל בשלום
והיה די בהבטחת 'ונתתי שלום בארץ' ולמה לנו לרדוף אחר
האויבים?" ("ליקוטי הלכות" – בחוקותי)
מעלה רבי נתן תמיהה על הבטחה זו.
מה הברכה בכך, שעם ישראל ירדפו אחר האויבים ויפילום בחרב? הלא עדיף היה, שלא יהיו מלחמות כלל ושקט ושלווה ישררו בארץ ולא יאלצו ישראל לשפוך דם אויביהם?
אלא עונה רבי נתן, שאין הכוונה למלחמה גשמית, בה רודפים אחר האויבים ומפילים אותם בחרב ברזל.
הכוונה היא למלחמה רוחנית. במלחמה זו רודפים אחר האויבים שאינם מכירים את ה׳.
ובכח החרב הרוחנית, שאלו התפילות והבקשות, מחזירים את האויבים למוטב ומקרבים אותם לאמת.
אומר הזוהר הקדוש, שכל העולם נברא כדי לדעת את ה'. ועם ישראל, שמכירים את ה׳ וקבלו את התורה הקדושה, הם נקראים אדם.
אולם אין זה מספיק שרק עם ישראל ישבו ויעסקו בעבודת ה' לבדם,
ושאר העולם יסתובבו ללא תכלית וללא דעת. אלא מצווים עם ישראל
לעסוק בישובו של עולם ולהכניס את הדעה האמיתית ואת ההכרה
בה' לכל באי עולם, שידעו כולם שה' הוא האלוקים.
ועל זה מבטיח לנו הקב"ה שנרדוף אחר האויבים, שאינם מאמינים בה', אבל לא בחרב ובכלי נשק מברזל. אלא נרבה בתפילות ובבקשות בפינו, עד שנזכה שישובו כולם לאמונה שה' הוא האלוקים, ויזכו כולם להאמין רק בו ולעובדו בלבב שלם.
בית מלוכה 