קושיות רק בליל הסדר- האמנם?

מה לומדים משאלות "מה נשתנה בליל הסדר?

מדוע הילדים שואלים שאלות, והאם צריך לענות להם?

פסח –  "זה…על שום מה?"

"אימא! מדוע לציפור יש כנפיים?"

שואלת בתיה הקטנה את שפרה אמה.

ולמה אין לדג רגליים?

איך נוסעים באופניים?

ומתי קנית המשקפיים?"

"בתיה חמודה" עונה לה אימה

"לציפור יש כנפיים- כדי לעוף בשמיים

לדג אין רגליים – כי הוא שוחה במים

כדי לנסוע באופניים – מניעים גלגלים

ואת המשקפיים קניתי לפני כמה שנים!"

אך לבתיה הקטנה הרבה שאלות,

והיא מקשה הרבה קושיות.

ושפרה לבתה שוב פונה

ועל שאלותיה כולן היא עונה.

אך בתיה שואלת עוד ועוד

עד ששפרה מחליטה – זהו! לא עוד!

"בתיה, די, מספיק" היא אומרת

"עיסוקים רבים לי – ואני ממהרת

מספיק כבר לשאול 'איך?' ו'למה?'

מספיק כבר לשאול 'מדוע?' ו'כמה?'

לכי לשחק עם בובותייך

והפסיקי כבר עם שאלותייך.

בוודאי לכל אם מוכרת התופעה המתוארת לעיל, בה הילד שואל ושואל, ועל האם לספק לו תשובות. תוהה האם – האם באמת עלי לענות בלי סוף על כל שאלותיו, ובכלל – האם זה חיובי שהילד שואל כל-כך הרבה. האם יש לעודד זאת, או שמא לפטור את הילד בתשובה 'כשתגדל תבין ותדע, ועכשיו לך לעיסוקיך ואני אלך לעיסוקי'.

הבה נעיין בהגדה של פסח ונראה כיצד עלינו להתייחס לקושיות הילדים:

"מַה נִּשְׁתַּנָּה?"

אומר רבינו: "ע"י שאלת "מַה נִּשְׁתַּנָּה" בליל פסח והאב משיב לו: "עֲבָדִים הָיִינוּ " וכדומה, ומספר לו כל הניסים שעשה ה' יתברך עמנו בהוציאנו ממצרים, ע"י שגילה השגחתו יתברך בעולם, בזה מכניעין ומבטלין כל הקושיות של המחקרים הנמשכים מחכמת הטבע, כי ע"י קושיא זו נתגלה ההשגחה ונתבטל לגמרי כל הקושיות שלהם."

מדברי רבינו אנו מבינים כיצד החדרת האמונה נעשית דווקא ע"י הקושיות והמענה עליהם.

התורה מצווה אותנו: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח) – אנו מצווים לספר לילדינו את סיפור נס יציאת מצרים, אך סיפור הנס מתחיל אך ורק לאחר ארבע הקושיות ששואלים הילדים: "מַה נִּשְׁתַּנָּה" וכו'. ולא עוד אלא, שבכוונה תחילה עושים מעשים תמוהים כדי לעורר את הילדים לשאול: טובלים כרפס במי מלח, מסירים את הקערה מהשולחן וזאת בנוסף לישיבת המסובים ואכילת המצות והמרור, שהם דברים המעוררים קושיות, כיוון שאינם נהוגים במהלך השנה. אם כן, רק לאחר שהבן שואל: "מה נשתנה?" מתחילים: "עבדים היינו לפרעה…" שמכאן ואילך, זו היא תשובת האב לבן. מכאן אנו רואים את חשיבות השאלה בחינוך הילדים.

לכאורה, את אותו סיפור ואותו הסבר אפשר לומר לילד גם בלי שישאל. אבל מההגדה אנו למדים שדווקא לאחר שהילד מקשה את קושיותיו, נענה ונספר לו, ולא עוד אלא שנעשה כל מיני השתדלויות לגרום לו לשאול, עוד קודם שנסביר לו. ומדוע?

הילד ניחן בסקרנות טבעית – כל העולם חדש בשבילו, הוא מתבונן סביבו ומנסה לדעת ולהבין את מה שרואות עיניו.

לצורך זה הוא פונה בשאלותיו אלינו, ההורים, ודרך התשובות שאנו עונים לו, הוא רוכש ידע והבנה. אמנם ישנה דרך ללמדו ולהסביר לו גם בלי שישאל תחילה, אולם כאשר הילד מתעורר לשאול מעצמו על תופעות שונות שהוא מבחין בהן, ליבו ומוחו פתוחים יותר לקבל את התשובה. הסקרנות הטבעית שואפת להגיע לסיפוקה וזה הזמן הטוב ביותר ללמד, לחנך ולהסביר לילד, את מה שאנו מעוניינים שידע.

לעומת זאת, אם נאלף אותו דעת בשעה שאינו שואל, יתכן וכלל לא יקשיב לנו והדברים לא יחדרו לליבו, מכיוון שיהיה עסוק במחשבות אחרות, במשחקיו וכדומה. ואז גם הסיפור המרתק ביותר לא יצליח להעביר לו את המסר שאנו רוצים שיועבר. לא כן כאשר הילד שואל מיוזמתו – אזי זה הוא הזמן הטוב ביותר ללמדו.

לכן את מצוות סיפור יציאת מצרים לבנים, שהוא יסוד חשוב באמונה וביהדות, אנו מספרים רק לאחר שהילד שאל והתעניין. ולא עוד, אלא שבמעשינו אנו מגרים אותו לשאול ואז מובטחים אנו שהדברים החשובים כל-כך יחדרו אל לבו.

"כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה…"

נשאלת השאלה האם צריך לענות לכל ילד על כל שאלה, ומה לעשות כאשר הילד שואל שאלות קשות לרמתו ולגילו. גם לכך נמצאת התשובה ב"הגדה של פסח" : "כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָׁע וְאֶחָד תָּם וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל". בהגדה מפורטת שאלת כל אחד, מילותיו וסגנונו, ואת התשובה המתאימה לענות לכל אחד מהבנים.

מכאן אנו לומדים עיקרון נוסף וחשוב בנושא שאלות הבנים. לכל אחד יש לענות עפ"י רמתו ועפ"י גילו. אינה דומה תשובה שנענה לבן בגיל 4 ולבן בגיל 12, אע"פ ששאלו לכאורה את אותה שאלה, וכן אינה דומה תשובה שנענה לילד חריף ושנון, לתשובה שנענה לילד תמים, שמטבעו הוא פחות חקרן. בבואנו לענות תשובה לילדינו, נתאים את התשובה לשאלה, וגם לשואלה.

"אַתְּ פְּתַח לוֹ…"

אם כך נוכחנו לדעת עד כמה חשובות שאלות הילדים וכמה חשוב שנענה להם בסבלנות ובאורך רוח, וננצל את ההזדמנות ללמדם ולחנכם. אך על כך מתעוררת שאלה נוספת: אם השאלה היא אמצעי מצוין ללמד את הילד ולחנכו, מה נעשה במקרה שילד אינו שואל, אך לנו יש מסר חשוב להעביר לו? האם נדחה את הדבר עד שהילד יתעורר לשאול ולהבין מעצמו?

גם על כך נמצאת התשובה בהגדה: "וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ".

"כי אמירת ההגדה בקול חזק מעוררת את הדעת, ועי"ז זוכים להתגלות הדעת, היינו להבין בדעת זו את שצריך להבין באמת. וכשזוכים לדעת אמיתי, הוא עיקר הגאולה." (העצות המבוארות)

הבן שאינו יודע לשאול – אין בו דעת להבין כלל שיש כאן שאלה, אנו צריכים לפתוח לו ולומר לו את ההגדה בקול חזק, אע"פ שהוא לא שאל ואז הוא יזכה לדעת אמיתי.

וכך גם בכל ענין שאנו רוצים לחנך את ילדינו ולהנחילם דעת אמיתית, עלינו לומר להם זאת, גם אם עדיין אין בהם דעת לשאול.  וזה עצמו יביא אותם להבין באמת. במקרה שהילד אינו שואל, וחשוב להעביר לו מסר, דווקא בזמן הזה ובגיל הזה – לא נדחה את הדבר אלא נספר לו ונלמד אותו, כמובן בצורה המושכת את הלב ובהסברים ברורים המלווים בהמחשות, כדי שיקלוט את הדברים הנאמרים לו. ובע"ה בסופו של דבר גם בו עצמו יתעורר רצון לדעת ולהבין, ואז הוא יפנים גם את שהוסבר לו מראש.

לסיכומו של דבר, עלינו לדעת להתייחס כראוי לשאלות הילדים ולא לראות בדבר הטרדה והפרעה בעיסוקינו השוטפים, אלא לנצל אותן ככלי חינוכי יעיל וחשוב להנחלת ערכים חשובים לילדינו, בפרט בליל הסדר, בו מצווה אותנו התורה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – נשים לבנו לילדים הרכים ולשאלותיהם, וה' יעזרנו לענות להם וישים בפינו את המילים הנכונות והראויות, כדי לחנכם ולהנחילם את האמונה והמצווה.

ויהי רצון שנזכה בקרוב לעלות כולנו לירושלים הבנויה ולשמוח ולשוש בעבודת ביהמ"ק בב"א.