פרשה מבית מלוכה: פרשת דברים

הרבנית צפורה בתובנה מן הפרשה: האם להוכיח את הזולת? ומה לגבי בן הזוג?

נירה צריכה היתה לצאת העירה, לצורך קניות נחוצות. המציאות שנגלתה לעיניה ברחוב העיר, גרמה לה להרהורים נוגים, מה יכולה היא לעשות כאשר היא רואה אנשים שאינם מתנהגים כיאה ורצוי מיהודים.  נירה מיהרה לשוב לביתה, לספון עצמה בין הקירות המגוננים הספוגים תורה וקדושה.

כשאנו רואים יהודים שאינם מתנהגים כראוי, מה נוכל לעשות? אם נחשוב לגשת אליהם, לדבר ולהסביר – הרי חוששים אנו שניתקל בחוסר הבנה במקרה הטוב, ועד עוינות ושנאה במקרה הפחות טוב. ומה יהא על מצוות התוכחה? האם שומה עלינו להשלים עם המצב ולפטור את עצמנו במחשבה שהעיקר שאנו בסדר? להסתגר עם עצמנו, ושלום עלינו? ומה נעשה אם התועים הנם אחינו בשרנו, קרובי משפחתנו וידידנו הקרובים והאהובים?

נאמר בפרשתנו פרשת דברים: "ויהי בארבעים שנה… דבר משה אל בני ישראל…" (דברים א, ג)

אומר ר' נתן בליקוטי הלכות:

"ויהי בארבעים שנה…" – מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה (רש"י). מובא בזוהר הקדוש ברעיא מהימנא על משה רבנו עליו השלום: 'וּבְגִין דְהַוְיִת חָשִׁיב בְּחַיָיִך דְאִילוּ הֳוָה אֶפְשָׁר, לָך הַוֵית מְהַדֵר כֹּלָא עָלְמָא תְחות קוּדְשָׁא בְּרִיך הוא וכו', עיי"ש, שמבואר שם גודל מעלת משה בשביל זה שהיה חושב כל ימיו, שאילו היה אפשר לו היה מחזיר כל העולם לה' יתברך. נמצא, שאפילו משה רבנו עליו השלום, עיקר מצוות תוכחה היה מקיים על ידי הרצון, שהיה כוסף תמיד להחזיר כל העולם למוטב ועל ידי זה, זכה למה שזכה". ("לקוטי הלכות", חושן משפט)

בדברים אלו מסביר לנו ר' נתן שעיקר מצוות תוכחה היא ברצון. וזו היתה עיקר מעלתו של משה רבנו ע"ה, כפי המובא בזוהר, שכל חייו רצה והשתוקק להחזיר את כל העולם בתשובה לה' יתברך, וזה מה שהיה עושה אילו היה יכול.

ומביא ר' נתן בהמשך:

"כי עיקר הערבות, מה שכל אחד ערב בעד חברו וצריך להוכיח את חברו, ובאמת מי יכול להוכיח את חברו, כי אינו יודע מה שחסר לחברו, וגם מי יודע אם ישמע לו חברו. ואפילו אם ישמע, מי יודע אם יוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר ולשוב אליו יתברך.

על כן עיקר קיום מצווה זאת הוא על ידי הרצון, שיהיה רצוננו חזק מאד, לראות בטובת חברו ובטובת כל ישראל, טובה אמיתית ונצחית…"

מדוע אי-אפשר להוכיח את הזולת?

 א. כי איננו יודע מה חסר לחברו – הגורם לו מה שגורם.

ב. אינו יודע אם ישמע לו חברו.  ואפילו אם ישמע, לא בטוח שיצליח להתגבר על המניעות ועל היצרים ולשוב בתשובה.

ולכן עיקר מצוות התוכחה היא על ידי הרצון, שכמו שאדם צריך שכל חפצו ורצונו יהיה להתקרב לה', כך מתוך דאגה ומחשבה להטיב לחברו, צריך לרצות שגם חברו יתקרב לה' יתברך, ועל ידי רצון זה שבלבו מקיים מצוות תוכחה, אף על פי שלא דיבר עם חברו כלל.

ולכן כאשר אנו נתקלים באנשים שאינם נוהגים כראוי, ואיננו יכולים לדבר עמם על כך, המחשבה הנכונה כלפיהם אינה כעס וגם לא אדישות ו'שלום עלי נפשי', אלא צריכים אנו לעורר את לבנו ברצון חזק ובהשתוקקות גדולה, שהם יתעוררו לשפר את מעשיהם. ומה טוב יהיה אם גם נוסיף תפילה על כך, שיעורר ה' את לבם לדעת את הדרך הנכונה, ובכך נקיים את עיקר מצוות התוכחה.

וכך גם עם בן הזוג, אם רצוננו שהוא ישנה את מעשיו לטובה, אל לנו להוכיחו בדברים.                  אך גם לא לוותר על כך, אלא לרצות ולהאמין שהוא יגיע לדרך הנכונה ולהתפלל על כך ולקוות לכך   עד שנזכה לראות בתוצאות הרצויות, בעזרת ה'.