ארץ אוכלת יושביה
רונית הגיעה לבית הרבנית, שם התקבלה בסבר פנים יפות. אף מאכלים ערבים הוגשו בפניה ובכלל היה לה שם נעים מאוד, אולם מה התאכזבה, שבכל הזמן שהיתה אצל הרבנית, לא הצליחה לשוחח עימה שיחה של ממש. חשבה רונית לעצמה, שמא לחינם הגעתי, האם היתה בכך בכלל תועלת שהתאמצתי כ"כ לעלות אל הרבנית?
אומר לנו הפסוק בפרשתנו "שלח" על ארץ ישראל: "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר י"ג, ל"ב) ומסביר רבנו נחמן: "ארץ אוכלת יושביה" – "כשמקורב להצדיק, אף שאינו מקבל ממנו כלל, הוא גם כן טוב מאוד. והאמונה לבדה, שמאמין בהצדיק, מועיל לעבודת ה' יתברך. כי טבע האכילה – שהמזון נהפך לניזון, כגון שהחי אוכל צומח, כגון עשבים, נתהפכין העשבים לחי, כשנכנסין בתוך מעיה. וכן מחי למדבר. ולכל מקום שנכנס שם המזון שנתחלק להאיברים, נתהפך למהות האיבר ממש שנכנס לשם, כגון החלק מהמזון הנכנס למח נתהפך למח, והנכנס ללב, נתהפך ללב, וכן לשאר האיברים. וזהו: 'ארץ אוכלת יושביה' – כי ארץ הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב: (תהלים ל"ז, ג') 'שכן ארץ ורעה אמונה'. וזהו: 'אוכלת יושביה' – כי כשנכנס לארץ, שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה, היינו שנתהפך למהותה, היינו כשדבוק להצדיק ומאמין בו, שהוא בחינת ארץ, נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש." (ליקוטי מוהר"ן א' סימן קכ"ט).
מסביר לנו רבנו ש"ארץ אוכלת יושביה" הכוונה שמי שיושב בארץ, כביכול נאכל על ידה ונהפך להיות כמוה.
כשם שהעשב הנאכל ע"י הבהמה, הופך להיות לחלק מגוף הבהמה, ובשר הבהמה הנאכל ע"י האדם הופך לחלק מגוף האדם ולמהות כל איבר ואיבר באדם, אליו הוא הגיע.
כך גם האדם שדבוק לצדיק ומאמין בו, הופך הוא עצמו להיות כמהות הצדיק, מכיון שהוא מקורב לצדיק. לכן עלינו לדעת שעצם השהיה בקרבת הצדיק והאמונה בו, מועילה לעבודת ה' יתברך אע"פ שלא ממש לומד עימו ומדבר עימו.
ולכן רונית אינה צריכה להצטער ולחשוב שטרחתה היתה לשוא, כי עצם הקירבה לרבנית הועילה לה. וממשיך רבנו ומסביר שכך גם בארץ ישראל עצמה, המצויים בה הופכים לקדושים כמהותה כמאמר רבותינו ז"ל: כל היושב בארץ ישראל שרוי בלא עוון והמהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העוה"ב.
אולם למרות כל זאת יכולה אשה לומר: "התקרבתי לרבנית, הגעתי אליה, הייתי אצלה ובכל אופן לא הרגשתי שום תועלת." כיצד יתכן הדבר?
על כך ממשיך רבנו ואומר: "אך אף על פי כן העיקר תלוי ברצון: אם רצונו חזק מאוד להתקרב לה' יתברך ולעבוד אותו, רק שקשה לו לשבור תאוות גופו, אזי על-ידי התקרבות ואמונת הצדיקים הוא בחינת אכילה ונאכל להצדיק, היינו נתהפך למהותו כנ"ל. אך אם אין רצונו כלל לעבוד את ה', לא יועיל לו שום התקרבות לצדיקים והוא בחינת מזון שאינו נתהפך לניזון, כגון: אם אוכל אכילה שאין הטבע סובלת אותו, אזי אינו מתעכל ואינו מתהפך לניזון, רק הגוף מקיא אותו, כן הוא בחינה זו ממש. כי אינו נאכל כלל להצדיק, אף שמקורב אצלו… והוא בחינת הכתוב בארץ ישראל: "כאשר קאה את הגוי"… (ויקרא י"ח, כ"ח), דהיינו שאינה יכולה לסובלו להיות נאכל אצלה שיתהפך למהותה…"
(שם ליקו"מ א' קכ"ט)
מדברים אלו אנו למדים, שרק כאשר באים לצדיק מתוך רצון אמיתי לעבוד את ה' ומחפשים סיוע ע"י התקרבות לצדיק, לשבור את התאוות המונעות מעבודת ה', אזי ההתקרבות לצדיק מועילה וזוכה האדם להיהפך למהות הצדיק. אך אם באים לצדיק בלי רצון חזק להתקדם בעבודת ה', הקירבה לצדיק לא תועיל.
ז"א שכאשר אשה רוצה להרגיש התקדמות בעבודת ה', היא צריכה לבוא לרבנית עם רצון אמיתי להתקרב לה', ואז עצם השהיה במחיצת הרבנית והקירבה והאמונה, תועיל לה מאוד ותזכה לראות סייעתא דשמיא בכל העניינים בהם היא רוצה להתחזק.
וה' יזכה אותנו לרצונות אמיתיים וקדושים, שנזכה לממשם, ע"י התקרבות לצדיקים ולצדיקות אמיתיים, ונראה ע"י כך הצלחה והתעלות בעבודת ה' אכי"ר.
בית מלוכה 