פרשת דברים

הרצון- עיקר מצוות התוכחה

נירה צריכה הייתה לצאת העירה, לצורך קניות נחוצות. המציאות שנגלתה לעיניה ברחוב העיר, גרמה לה להרהורים נוגים, מה יכולה היא לעשות כאשר רואה היא אנשים שאינם מתנהגים כיאה ורצוי.  נירה מיהרה לשוב לביתה, לספון עצמה בין הקירות המגוננים הספוגים תורה וקדושה.

 גם אנו כולנו, נתקלים פעמים רבות בשאלה, האם מתאים להוכיח את הזולת, כאשר איננו מתנהג כשורה.

אז עולה מחשבה בליבנו, מה נוכל לעשות? אם נחשוב לגשת אליהם, לדבר ולהסביר – הרי חוששים אנו שניתקל בחוסר הבנה במקרה הטוב, ועד עוינות ושנאה במקרה הפחות טוב. ומה יהא על מצוות התוכחה? האם שומה עלינו להשלים עם המצב ולפטור את עצמנו במחשבה שהעיקר שאנו בסדר? להסתגר בתוך ביתנו- מבצרנו, ושלום עלינו? ומה נעשה אם התועים הנם אחינו בשרנו, קרובי משפחתנו וידידנו הקרובים והאהובים?

נאמר בפרשתנו פרשת דברים: "ויהי בארבעים שנה… דבר משה אל בני ישראל…" (דברים א, ג)

אומר ר' נתן בליקוטי הלכות:

"ויהי בארבעים שנה…" – מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה (רש"י). מובא בזוהר הקדוש ברעיא מהימנא על משה רבנו עליו השלום: 'וּבְגִין דְהַוְיִת חָשִׁיב בְּחַיָיִך דְאִילוּ הֳוָה אֶפְשָׁר, לָך הַוֵית מְהַדֵר כֹּלָא עָלְמָא תְחות קוּדְשָׁא בְּרִיך הוא וכו', עיי"ש, שמבואר שם גודל מעלת משה בשביל זה שהיה חושב כל ימיו, שאילו היה אפשר לו היה מחזיר כל העולם לה' יתברך. נמצא, שאפילו משה רבנו עליו השלום, עיקר מצוות תוכחה היה מקיים על ידי הרצון, שהיה כוסף תמיד להחזיר כל העולם למוטב ועל ידי זה, זכה למה שזכה". (לקוטי הלכות, חושן משפט)

בדברים אלו מסביר לנו ר' נתן שעיקר מצוות תוכחה היא ברצון. וזו היתה עיקר מעלתו של משה רבנו ע"ה, כפי המובא בזוהר, שכל חייו רצה והשתוקק להחזיר את כל העולם בתשובה לה' יתברך, וזה מה שהיה עושה אילו היה יכול.

מכאן למדים אנו שכאשר רואים אנו אנשים הרחוקים מהקב"ה ותורתו, אם לדבר עמם איננו יכולים, נוכל לקיים את מצוות התוכחה ע"י הרצון, לרצות ולהשתוקק לכך שהם ישובו בתשובה ויתקרבו לעבודת ה'. עלינו לחשוב בכל לבנו ונפשנו, שאם יכולים היינו – חפצנו הגדול היה להשיב ולקרב את כולם לאבינו שבשמיים.

ומביא ר' נתן בהמשך:

"כי עיקר הערבות, מה שכל אחד ערב בעד חברו וצריך להוכיח את חברו, ובאמת מי יכול להוכיח את חברו, כי אינו יודע מה שחסר לחברו, וגם מי יודע אם ישמע לו חברו. ואפילו אם ישמע, מי יודע אם יוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר ולשוב אליו יתברך.

על כן עיקר קיום מצווה זאת הוא על ידי הרצון, שיהיה רצוננו חזק מאד, לראות בטובת חברו ובטובת כל ישראל, טובה אמיתית ונצחית, שיזכו כולם לשוב אליו יתברך באמת. וכמו שהאדם בעצמו בוודאי ראוי לו שלא ירצה שום רצון אחר, רק לזכות להתקרב אליו יתברך, שרק זה הוא טובה והצלחה אמיתית וחוץ מזה הכל הבל, כמו כן מחויב כל אחד לאהוב את חברו וכל ישראל כנפשו, ולהתגעגע ולכסוף שיזכו כל ישראל להתקרב אליו יתברך, ובתוך כך אם אפשר לו לקיים מצווה זאת של תוכחה בפשיטות לדבר עם חברו ביראת שמיים, בוודאי מה טוב ומה נעים, כי כל אחד מחויב לדבר עם חברו ביראת שמים, אבל העיקר הוא הרצון."

על פי דברים אלו נבין, כי קשה מאד להוכיח את הזולת בדברים. ומציין ר' נתן את הקשיים בעניין זה:

 א. אי אפשר להוכיח, כי איננו יודע מה חסר לחברו – הגורם לו מה שגורם.

ב. אינו יודע אם ישמע לו חברו.  ואפילו אם ישמע, לא בטוח שיצליח להתגבר על המניעות ועל היצרים ולשוב בתשובה.

ולכן עיקר מצוות התוכחה היא על ידי הרצון, שכמו שאדם צריך שכל חפצו ורצונו יהיה להתקרב לה', כך מתוך דאגה ומחשבה להטיב לחברו, צריך לרצות שגם חברו יתקרב לה' יתברך, ועל ידי רצון זה שבלבו מקיים מצוות תוכחה, אף על פי שלא דיבר עם חברו כלל.

ולכן כאשר אנו נתקלים באנשים הרחוקים מה' יתברך, ואיננו יכולים לדבר עמם על כך, המחשבה הנכונה כלפיהם אינה כעס וגם לא אדישות ו'שלום עלי נפשי', אלא צריכים אנו לעורר את לבנו ברצון חזק ובהשתוקקות גדולה, שהם יחזרו בתשובה לה' יתברך. ומה טוב יהיה אם גם נוסיף תפילה על כך, שיעורר ה' אל לבם לדעת אותו ולעבדו ולשמור מצוותיו, ובכך נקיים את עיקר מצוות התוכחה.

וכמובן שאם רואים אנו שיש אפשרות עם אנשים מסוימים לדבר ממש ולקרבם לעבודת הבורא, צריכים אנו לעשות זאת, בצורה נעימה שתתקבל על הלב.

ויהי רצון שרצוננו ישא פרי, ונזכה ל"ויְאֶתָיוּ כל לעבדך". ונזכה לגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.